ומי דואג לכדורגלן? / טור

נכון, הייתי בעין הסערה בשבוע האחרון, אבל נדמה שבסך הכל פתחתי צוהר לסוגיה שמעסיקה כל כדורגלן וכל מועדון בישראל. האמת, אני מבין למה קל לבוא אל השחקנים בהאשמות ובמילים קשות כמו "אתם לא מתביישים? אתם מרוויחים מלא כסף. התקופה קשה לכולם, תסתמו ותקחו מה שמציעים לכם".

אז כדי לעשות סדר אני חייב לציין עובדה חשובה רגע לפני שאכנס לעובי הקורה – לכדורגלן הישראלי אין מושג! אין לו מושג בחוזים, אין לו מושג מתי ואיך מפרישים פנסיה, אין לו מושג מה מגיע לו, ובעיקר אין לו מושג מה יקרה ביום שאחרי – לא הקורונה, הכדורגל.

"לא סתם יש אי אמון". בוזגלו(צילום: ראובן שוורץ)

אין גוף בישראל שבאמת דואג לכדורגלנים. אין מטרייה עבור אלו שגורמים הנאה לקהל ושווים לא מעט עבור בעלי הקבוצות כמעט בכל היבט, ומשמשים כ"נכס" לכל דבר ועניין. למה זה לגיטימי שמועדוני כדורגל, שרובם נמצאים בבעלות אנשים אמידים, יניחו הצעה על השולחן ויצפו שנגיד אמן בלי לבדוק, בלי להתייעץ, או כמו שהכדורגל הישראלי התרגל ל: Take it or leave it.

אין שום היגיון. אף אחד לא עושה לשני טובה, זו פרנסה לכל דבר ועניין, ומן הראוי שהצד השני ישקול זאת. בסופו של יום אפשר להסתדר ולהתגמש, אבל פעולה חד־צדדית פשוט לא הוגנת.

הצעקה שלי מכוונת יותר לגוף אמיתי שיטפל בשחקן הישראלי על כל הפרמטרים ויגן עליו. לא מן השפה ולחוץ, אלא בכל רגע – ויסלח לי "ארגון השחקנים", זה לא זה. לא סתם יש אי־אמון גורף ב"מוסד" הזה שחוץ מיחסי ציבור לא תורם לנו כלום.  אני מצפה ממינהלת הליגה, מההתאחדות ומהרשות לבקרה להשמיע קול – אנחנו באפלה. אני מקווה יחד עם כולם שהדברים יסתדרו ושהכדורגל יחזור כבר. בלי המשחק טעם החיים הוא לא אותו הטעם.