רוג'ר פדרר - האגדה שמסרבת להיגמר
הספידו אותו, אמרו שהוא מעבר לשיא וצריך לפרוש, אבל השווייצרי סירב להיכנע. אחרי הזכייה השמינית בווימבלדון וה-19 בסך הכל, הוא הוכיח שהיחיד שיכתוב את הסוף זה רק אדם אחד - רוג'ר פדרר
רק הוא יחליט מתי זה ייגמר. פדרר והגביעים בווימבלדון(צילום: AFP)
רק הוא יחליט מתי זה ייגמר. פדרר והגביעים בווימבלדון(צילום: AFP)
חמש הערות בעקבות גמר ווימבלדון:
אגדה בלי סוף. בפעם הראשונה שרוג'ר פדרר זכה בטורניר ווימבלדון הוא היה טניסאי בן 21 עם קוקו די מגוחך. מספיק להסתכל על התמונה ההיא מ-2003 בה פדרר מנשק את הגביע כדי להבין מה הוא ואנחנו עברנו מאז. מאותו רגע הוא יצא למסע מופלא בן 14 שנה, שבו השתלט על עולם הטניס, זכה בעוד 18 תארי גראנד סלאם, שהאחרון שבהם הגיע הערב (א'), באותו מגרש בו הכל החל. אגדה קסומה שמסרבת להגיע לסופה. בכל פעם נדמה שהנה הגיע ההפי אנד הקלאסי, אבל האיש עם המחבט אומר רגע, עוד קצת. יש לי עוד מה לתת.
בדרך הגיעו גם הנפילות, רגעים כואבים שכבר נדמה שהקסם אבד, הפסדים שאחריהם חלק מחסידיו כבר הציעו שיפרוש כי לא יכלו לשאת את התמונה של אלילם מפספס עוד בקהנד ויורד מהבמה מושפל. אבל הוא סירב להיכנע. הערב, כשהוא נושק לגיל 36, הוכיח פדרר שהוא ידע למה. באגדה הזו רק הוא יכתוב את הסוף וגם יחתום למטה עם הלוגו הממותג ההוא RF.
זוכרים את הקוקו המגוחך? פדרר ב-2003(צילום: getty images)
אנטי-קליימקס. חייבים להודות: הגמר היה אנטי-קליימקס מפואר. קיבלנו פער לא קטן בין ההישג הכביר למשחק שחתם אותו. אנחנו הרי אוהבים את הסיפורים שלנו דרמטיים, סוחפים, עם טוויסטים בעלילה וקרשנדו עוצמתי בסיום, או במילים אחרות: ערב היסטורי שבו פדרר לוקח גראנד סלאם מספר 19 חייב להסתיים בגראנד פינאלה. ופה מארין צ'יליץ' נחנק, לא באמת נתן פייט ולמעשה ראינו גמר חד צדדי בצורה כמעט מביכה. דומני שאין חובב טניס שהפער הזה לא מייצר אצלו צרימה ועקצוץ מעצבן. לנו, וגם לפדרר, הגיע יותר.
משחק הדמעות. אפילו גרבינייה מוגורוסה, הזוכה הטרייה בתואר הנשים, הודתה עוד לפני שהגמר החל שהיא רוצה שפדרר ינצח ושהם ירקדו יחד את ריקוד המנצחים. נדמה היה שכל עולם הטניס (למעט אולי הנדאליסטים) רצה שפדרר ינצח ורצה לרקוד אתו יחד. זה היום שלו, החגיגה שלו וצ'יליץ הוא רק בלטה בדרך לנשף.
גם היא הייתה בעדו. מוגורוסה(צילום: EPA)
עם המשקולת הזו עלה צ'יליץ' אל הדשא. הוא לא יותר מהאיש שיכול לקלקל את המסיבה הגדולה. פארטי-פופרס עם חבטות החזרה קטלניות. מצב נפשי לא פשוט, שיש מי שנטענים ממנו באקסטרה-מוטיבציה והופכים לחדים יותר ברגע האמת. אצל צ'יליץ' זה עבד הפוך והוא פשוט קרס. הבכי שלו באמצע המערכה השנייה היה רגע אנושי מכמיר לב. פתאום אתה מזהה שמאחורי הטניסאי המקצוען שמתנשא לגובה של כמעט שני מטר יש בחור עמוס רגשית שמתאמץ ולא מצליח להסתיר את הקושי שלו. מאותו רגע הקהל הפך קצת יותר אמפתי לענק הדומע, אבל מאותו רגע גם היה ברור שהמשחק הזה גמור.
חזק בראש. במובן מסוים, דווקא הדמעות של צ'יליץ' מדגישות את הגדולה של פדרר. גם להיות האיש שכל העולם מחכה ומתפלל שהוא ינצח זו משקולת כבדה. השווייצרי מעולם לא נבהל מציפיות והיציבות שלו לאורך רוב הקריירה הארוכה (מול נדאל זה כבר סיפור אחר) מעידות על החוסן הנפשי וקור הרוח שלו. וזה בענף ספורט שהוא רכבת הרים רגשית עם שינויי מומנטום תכופים ובו כמעט כל נקודה יכולה להפוך לקריטית. וכל זה קורה כשאתה לגמרי לבד על הדשא. תדמיינו כדורגלן בגמר צ'מפיונס ליג ניגש לבעוט פנדל. עכשיו תכפילו את זה בחמש מערכות ותקבלו את הלחץ בווימבלדון.
הדמעות הללו מדגישות את הגדולה של פדרר. צ'יליץ'(צילום: gettyimages)
תשתקו כבר. הדמעות של צ'יליץ' פירקו אותי, אבל מי שגרם לי ממש לבכות הם עמיחי שפיגלר ושלמה צורף. הלהגנות הבלתי נגמרת, הצורך להישמע פומפוזי, ההומור הנמוך וחוסר היכולת לזהות מתי עדיף להיות בשקט ולתת לרחש הקהל ולסיטואציה במגרש לדבר הורסים את חוויית הצפייה בטורנירי הטניס הגדולים. פדרר הצליח השנה לסתום את הפה למבקריו הגדולים ביותר. עכשיו נראה אותו מצליח לעשות זאת גם לצמד מעריציו הקולניים מישראל.
לפנייה לכתב/ת 
רוג'ר פדרר
צילום: getty images
מומלצים
