בין קוואי לנארד למחאת יוצאי אתיופיה
הקיץ הזה מסמן מהפכה ב-NBA: הכוכבים כבר לא בוחרים במועדונים שמצליחים מקצועית, אלא במועדונים אנושיים שמציעים שותפות אמיתית. לא פחות חשוב, הוכח סופית שהקבוצות צריכות להתמקד בשיקולים של טווח ארוך על פני טווח קצר
בעוד כמה שנים, כשנרצה לנתח מגמות ב-NBA, קיץ 2019 ייזכר כעידן של מהפכה. הדבר הכי מעניין הוא לא האימפריות החדשות שנבנו, אלא האימפריות שקרסו ונעלמו.
צמדים או שלשות של כוכבי-על היו לנו כבר בעבר. זה קרה במיאמי כשווייד פיתה את בוש ולברון להגיע, בקליבלנד עם לברון, קיירי ולאב (האחרון התגלה ככישלון יחסי, אבל על הנייר היה סופרסטאר), דוראנט עם ווסטברוק באוקלהומה, גולדן סטייט של השנים האחרונות ועוד לא מעט דוגמאות.
ולכן, עם כל כמה שהליגה הפכה פתוחה ומעניינת מבחינה ספורטיבית, עם התוספת המרעננת שהלוזריות של פעם (ברוקלין והקליפרס) הן המנצחות של היום, הרי שהשינוי הגדול הוא דווקא ביחסי הכוחות בין שחקנים לקבוצות וההגדרה מחדש של תפקיד ההנהלות.
אז מי אכלו אותה? סן אנטוניו נחשבה עד לא מזמן לאימפריה, לחממה לשחקנים שרוצים להתפתח, לקבוצה שמאיימת על תארים גם כשחומר השחקנים שלה מוגבל. לכאורה, מקום שכדאי לבוא אליו. אולם היחס של הקבוצה לקוואי לנארד, שטען שהוא פצוע וזכה להשמצות שהוא משתמט – כשמדובר במקצוען הכי לא מפונק שניתן למצוא – הוריד את המניות של הקבוצה לשפל מסוים כבר בשנה שעברה. בקיץ הזה הגיע המסמר האחרון: אותו לנארד הביא די לבדו אליפות לקבוצה מוגבלת, ואילו כוכב-על אחר שנכנע ללחץ של הנהלה לשחק פצוע - עבר פציעה מסכנת קריירה.
אז יש נסיבות מקלות למה שקרה לדוראנט. ויכול בהחלט להיות שהוא גם נורא רצה לשחק. אבל השורה התחתונה היא זאת: הנהלת גולדן סטייט יכלה לצאת במהלך גמר הפלייאוף בהצהרה ש"דוראנט נורא רוצה לשחק, יש אצלנו גם רופאים שטוענים שהוא יכול, אבל אנחנו, כהנהלה, לא ניקח שמץ של סיכון על הגב של שחקן שלנו, גם אם המחיר יהיה אובדן אליפות".
אם זה מה שהם היו אומרים, גולדן סטייט הייתה שולחת מסר קריטי לכוכבי-על: אנחנו דואגים לכם יותר משאנחנו דואגים לנו. אבל זה לא קרה. אז הם איבדו את דוראנט ולא נראה שכוכבים גדולים אחרים בכלל שקלו אותם כאופציה לעתיד (נכון, תומפסון חתם, אבל הקבוצה הלכה אחורה מבחינת כישרון). וסן אנטוניו? אף כוכב חשוב בכלל לא דיבר איתם.
בפועל, הקיץ הזה הוכיח סופית איזו גישה הנהלות צריכות לנקוט בעידן הנוכחי: EQ על חשבון IQ, העדפה של שיקולי טווח ארוך על שיקולי טווח קצר. ברוקלין החתימה את דוראנט על חוזה ארוך טווח למרות שלא ברור איך הוא יחזור מהפציעה. לכאורה, סיכון כלכלי כבד שניו יורק סירבה לקחת. אבל בטווח הארוך, מדובר בגאונות. בתסריט האופטימי, הם ייצרו קבוצה מלהיבה עם קיירי, דיאנדרה ג'ורדן ודוראנט כשישוב (גם אם ישוב פחות טוב).
אבל גם בתסריט האימה שדוראנט לא יחזור לשחק לעולם, ברוקלין עשתה צעד נכון. היא שלחה מסר לכוכבי הליגה: "יש לנו כבוד אליכם. נעשה הכל כדי שתגיעו לכאן. נחתים חברים שלכם, ניתן לכם חוזי מקסימום, ניקח סיכון, נחכה לכם שנה. אנחנו זה בית". התוצאה היא שבפעם הבאה שכוכב יחשוב היכן לחתום, הם תמיד יהיו אפשרות. וניו-יורק? השיקול קצר הטווח שלהם אולי נכון. זו באמת שאלה איך דוראנט יחזור. אבל כשאתם נחשבים למועדון שמנוהל רע ואף אחד לא רוצה לבוא אליו, איך בדיוק תשנו את גורלכם אם לא על ידי החלטות אמיצות?
אז מה היה לנו?
1. השחקן אמר להנהלה: אני אקבע אם אני פצוע או לא. אם אני אומר שכואב לי, תעזבו אותי בשקט – והמציאות הוכיחה שהשחקן תמיד צודק.
2. מעמד המנהל עלה כי כוכבים הפסיקו לבחור בקבוצות שבהן יש סיכוי גבוה יותר לזכות באליפות ועברו אל מועדונים עם מנהלים אנושיים שגם מראים חזון מקצועי מבטיח. ברוקלין תחת שון מארקס, שעשתה עונה נהדרת עם מינימום כישרון, היא דוגמה נהדרת. במקום ששחקנים יגידו: אין שם מספיק כוכבים לאליפות אז עדיף ללכת למקום אחר, הם אמרו – יש שם גרעין שאנחנו אוהבים. אנחנו נבוא וניצור שם אליפות. הכוח בידינו.
3. האדם השחור, היפה והמוכשר אמר לאדם הלבן בעל ההון שמרוויח בזכותו כסף: תן לי את הכבוד והיחס שמגיעים לי. מועדונים שנקטו בגישה נצלנית, שהתייחסו אל הכוכבים שלהם כאל כלים ולא כאל בני אדם, שלא שמרו על חשאיות במשא ומתן, שהתקמצנו, שלא הראו שיש במועדון שלהם שותפות אמיתית בין כל הצלעות – נזנחו. מי שהראו כבוד ואכפתיות, ניצחו.
4. אם תחשבו על מחאת האתיופים, נדמה לי שתמצאו הרבה קווי דמיון.
לפנייה לכתב/ת 
