החימום המושלם

רז מתגורר עם משפחתו בקרדיף, ואתמול הלך לבלות מעט בפסטיבל הצ'מפיונס שנפתח בעיר לקראת גמר הגברים בשבת. כפיצוי על שירות לא לעניין שניתן לו באחד הדוכנים שם, רז קיבל בשליפה, במתנה, ארבעה כרטיסים לגמר הנשים. ואלו לא היו סתם "כרטיסים לגמר הנשים" – אלא מקומות מדהימים מאחורי הספסל של אחת הקבוצות, ממש על כר הדשא, בזווית נהדרת גם להנפה בסיום. כדי להשיג כרטיסים כאלה למשחק מחר בין ריאל מדריד ליובנטוס, היה צורך להוציא כמה אלפי אירו, כליה איכותית ושניים מבין 4.5 החדרים בדירה שלכם – ועוד לעשות את זה לפני כמה חודשים.

ניניאן פארק בקרדיף. אווירה נפלאה(רויטרס)

אבל הדרבי הצרפתי בין ליון ופ.ס.ז' בגמר הנשים, כך מסתבר, הרבה יותר זמין (לגרור אותן לוויילס זה בערך כמו לערוך את גמר הגביע בין מכבי ת"א ובני יהודה באצטדיון טדי, עם שינוי אחד בולט – בקרדיף אתה מגיע למגרש וחוזר הביתה בקלילות ובנוחות, ולא מבלה חצי לילה בצרחות על הווייז שהוסיף לך עוד חצי שעה ליעד). וכך, רז, אביו גיא וגם עידן, חבר של המשפחה, זכו מן ההפקר. וכן, החתום מעלה הרוויח את הכרטיס הרביעי.

בניגוד לגמר הגברים, שייערך באצטדיון המילניום, גמר הנשים נערך בניניאן פארק, אצטדיונה הביתי של קרדיף מליגת המשנה באנגליה. קטן יותר, אבל עדיין בנוי בצורה מושלמת וכיפית לצפייה. הוא מסוג האצטדיונים שאין בהם מקום גרוע. 22,433 אנשים הגיעו לצפות במשחק, ולא ברור כמה מהם שילמו (אפשר היה לקנות כרטיסים גם בקופה ברגע האחרון) וכמה קיבלו אותם כלאחר יד, אבל גם החלוקה החופשית שהתבצעה בדרך זו או אחרת לא עזרה, ונשארו לא מעט מקומות ריקים. מה שכן, זה ממש לא פגם באווירה.

ניניאן פארק נתן את החוויה הכוללת. אף שאוהדים שרופים של קבוצות נשים קצת יותר קשה למצוא, גוש של כ-200 אוהדי פ.ס.ז' התמקם מאחורי אחד השערים ולא הפסיד לשיר ולעודד. שאר הקהל היה מורכב מהאוהדים השקטים יותר של ליון, ומהמון וולשים סקרנים שקפצו על המציאה - להגיע למעמד משמעותי בכדורגל הנשים. וכשאתה בא בגישה כזו (לעומת, למשל, הגישה של "בואו נדליק אבוקות ונלך מכות"), קורים דברים כיפיים כמו גל מקסיקני שמקיף חמש פעמים ברציפות את האצטדיון והופך כל מבוגר לילד.

הפנדל המנצח של שרה בוהאדי. זכייה רביעית לליון בצ'מפיונס(צילום: gettyimages)

יחסי הכוחות לפני המשחק היו ברורים: פ.ס.ז' קבוצה נהדרת, אבל ליון הגיעה כאלופת אירופה המכהנת, הזוכה ב-11 אליפויות צרפת רצופות – שש האחרונות הפכו גם לדאבל עם הנפת הגביע – וקבוצה שבשמינית הגמר השפילה 0:9 ו-0:8 את ציריך. הסגל שלה מלא בשחקניות הטובות בעולם, מאלכס מורגן האמריקאית (נפצעה מוקדם מדי והוחלפה), דרך אדה הגרברג הנורווגית, ועד הגרמנייה הפנטסטית ג'ניפר מרוז'אן.

אבל מעל כולן – פיזית – הייתה הבלמית וונדי רנאר. עם 1.87 מ' של עוצמה ורעמת תלתלים מפוארת, אי אפשר היה לפספס את הקפטנית של ליון. היא החזיקה לבדה את הקו האחורי, מנעה בקלילות נסיונות לעבור אותה, ובעיקר הפגינה מיקום מופלא וחוכמת משחק נדירה. ולא, ממש לא משנה המגדר. רנאר ראתה שלושה מהלכים קדימה, והציבה את עצמה תמיד במקום הנכון.

ועדיין, כפי שקורה לא מעט במשחקים שבהם קבוצה דומיננטית אחת שולטת במגרש ובכדור, המצבים המסוכנים יותר היו במתפרצות של פ.ס.ז', שהבליטו את הברזילאית הנהדרת כריסטיאן - השחקנית היחידה שכמעט בכל נגיעה שלה בכדור זכתה להתרגשות שיא מהקהל. כמו שאי אפשר לפספס את רנאר, אי אפשר לטעות ב"ברזיליאותה" של כריסטיאן – הסטייל המיוחד, השליטה בכדור וההרגשה ששידרה, נראה כאילו היא קצת מעל המשחק. ביטחון עצמי שנולדים איתו שם.

שחקניות ליון עם הגביע. יחסי הכוחות היו ברורים(צילום: AFP)

כדי לקצר תהליכים, אחרי 120 דקות טובות הגענו לפנדלים. קטז'ינה קידז'ינק, השוערת הפולנייה של פ.ס.ז', הדפה כדור של חלוצת ליון יוג'יני לה סומר (מהירות אדירה וחוסר דיוק מרשים), אבל במצב של 6:6 בעטה בעצמה – והוציאה מרגליה כדור מצ'וקמק שהידרדל (מלשון דרדל'ה) החוצה. הבעיטה הבאה הייתה של השוערת שמנגד, שרה בוהאדי, שהעניקה לליון את גביע אירופה בפעם הרביעית. רנאר הניפה, מרוז'אן בעל רגל הנפץ הוכתרה כמצטיינת, והקהל הנייטרלי ברובו התנועע לצלילי "ווי אר דה צ'מפיונס". לאוהדי פ.ס.ז' המבואסים הצטרף רז, שהחליט איפשהו בדקה השנייה שהוא בעד הפריזאיות בגלל שהן האנדרדוג, ולקח קשה מדי את הפסדן.

היה כיף לצפות בגמר הזה בגלל האלגנטיות בתנועה של השחקניות. אולי גם בגלל שהן לא מכוסות מכף רגל ועד ראש בקעקועים מכוערים כמו הגברים. בטח בגלל הרמה והטכניקה שראינו, לצד אגרסיביות ואמוציות. ונכון, עדיין לא היה באוויר את החשמל שיהיה בגמר הגברים, וגם לא אינטנסיביות ביציעים, אבל הסיבה העיקרית לכך שהמשחק היה נהדר היא שאחרי חמש דקות שכחת שאתה במשחק כדורגל נשים. פשוט צפית בכדורגל.