אפריקה שלה
שום דבר לא הכין את הילדה הטובה ממגמת ספרות ברמת גן, בוגרת מסלול ממר"ם בצבא, להרפתקת חיים במהלכה בילתה 11 שנים באפריקה וכרכה את חייה עם היבשת המופלאה. איך זה קרה? רונה שולמן אומרת שהכל במקרה. ככה זה כשהחיים מתגלגלים כמו דלתות מסתובבות.
בשיתוף אפריקן דרייב
במטבח של רונה בדירה המשופצת בתל אביב, שתי בנות מקפצות בין הסלון למטבח, מחכות שאמא תכין להן ולחברות ארוחת צהריים. אבא בעבודה והכלבה הקטנטונת שרק הצטרפה למשפחה לא מפסיקה להתרוצץ בין הרגליים. שום דבר לא מסגיר את השנים הארוכות באפריקה או את העובדה שמדובר במומחית בביולוגיה, זאולוגיה והיסטוריה ובאישה שחוותה טלטלות, אהבות, פרידות והרפתקאות, חצתה יבשות ובסופו של דבר, עדיין מעדיפה לינה בלודג' אפריקני, על פני מיטה זוגית בצפון תל אביב.
"כשהייתי בת 23 למדתי לתואר ראשון בביולוגיה, רכבתי על סוסים וממש לא התעניינתי בבחורים", מספרת שולמן. "חברה גררה אותי להופעה של משינה ואיזה בחור חמוד התחיל איתי שם. הוא היה מוסיקאי, התאהבנו וכשהוא רצה לנסוע לאנגליה לנגן בלהקת רוק היה לי ברור שאנחנו נוסעים יחד. זה גם הסתדר עם התכניות שלי להמשיך ללמוד ביולוגיה בחו"ל. אז נסענו. מצאתי עבודה בטיפול בסוסים, עשיתי תואר שני באבולוציה של האדם ובמסגרת האבולוציה הפרטית שלי... התגרשנו. מצאתי את עצמי באנגליה לבד. לא בער לי לחזור לארץ והשתוקקתי לנסות ולהתברג בתחום המחקר".
כמה שבועות אחרי שולמן מקבלת הצעה שהיא לא יכולה לעמוד בפניה: הזדמנות למחקר לדוקטורט במסגרת העברה של קופי דברזה בקניה. "שום קשר למחקר שלי אבל מפה לשם, בגיל 29, מכרתי את האוטו ב-2,000 פאונד שמעולם לא בדקתי אם נכנסו לבנק, ארזתי את הדירה, טסתי לקניה, התאהבתי ונשארתי 11 שנים באפריקה".
- בחורה ישראלית בת 29 נוחתת בקניה ו...?
"עוד לפני שנסעתי יצרתי קשר עם ישראלים שחיו שם. הקשר התחיל מכמה שאלות אבל למזלי, הם ממש דאגו לי כמו לבת ואנחנו בקשר עד היום. שכרתי דירה עם ויזת תייר ולאט לאט, נהיו לי שם חיים".
- ההורים שלך הרשו לך?
רונה צוחקת. "בואי נגיד שבגיל 29 את כבר לא ממש שואלת. ברור שזה לא היה להם קל ואני מדברת על התקופה שבה עוד אין טלפונים ניידים, אבל המרחק היה לי נעים וטוב והסקרנות לחיים באפריקה גברה על הכל".
אחרי פרויקט הקופים, התנדבה לטפל בפילים יתומים בחווה המפורסמת של שלדריק שהוקמה במטרה להגן על גורי פילים יתומים שההורים שלהם ניצודו. "פילונים הם יצורים מופלאים, נבונים ומלאי רגש. חלקם לא רצו לחיות בהתחלה ואין דבר יותר נוגע ללב מגור פילים שמתרפק עלייך בעצב. שכרתי דירת סטודיו מעל בית של סוחר נשק שהתנדב במרכז מקביל וטיפל באריות שנפגעו מציידים בלתי חוקיים".
- פרדוקס
"גם הציידים באפריקה צריכים להתפרנס. בהתחלה כמובן התנגדתי לזה מאוד, אבל ככל שחיים יותר זמן באפריקה מבינים את הצורך שלהם בציד ואת ההיבט ההישרדותי שבכך. לפעמים ביום של ציד מוצלח אדם יכול לפרנס את המשפחה שלו לחצי שנה. אני כמובן מגנה את זה, אבל אני יכולה להבין מאיזה מקום זה בא. אפריקה זה ג'ונגל. וגם אני הייתי צריכה לשרוד ולא להיות בררנית, לדוגמה ממי אני שוכרת דירה וגם במי אני מתאהבת".
רונה שולפת אלבום תמונות: ומראה את נייג'ל, קנייתי מקומי לבן, בן למשפחה בריטית שהגיעה לקניה בימי הקולוניות: "המשפחה שלו הייתה מאוד בריטית ואמא שלו, על אף שהייתה יהודיה, לא סימפטה אותי בהתחלה, בין היתר כי לא ידעתי איך מחזיקים מזלג לשיטתה ולא היו לי נימוסים בריטיים. בעיני המקומיים נראה ש"לבן התחבר עם לבנה" אבל ישראלים מבינים כמה שזה בעצם שמיים וארץ: ישראל ואנגליה. נייג'ל החליט להתחבר לטבע ולהקים חברת טיולי שטח באפריקה ואני, איתו: בהכנת המסלולים ובהדרכה. כך יצא שאני הולכת ומעמיקה את ההכרות שלי עם אפריקה ובגלל שהוא עצמו היה גם צייד ובמשך חצי שנה רדף אחרי פילים, רוב הטיפול בחברה היה למעשה עלי, ככה שנכנסתי חזק לענייני הספארי".
- החיים זה ספארי
"לגמרי. אבל מתברר שנייג'ל ואני זה לא לנצח. נפרדנו (ואגב, עם אמא שלו אני בקשר עד היום) אבל נשארתי לנהל את חברת הספארי".
- שקלת לחזור לארץ ?
"זה בכלל לא עמד על הפרק. לא באתי לאפריקה בגלל נייג''ל ולא חשבתי לחזור בגלל שנפרדנו. באתי כי התאהבתי באפריקה. דמייני חיים שבהם כל הזמן רק מטיילים. באמצע השבוע עם קבוצות של תיירים ובסוף השבוע - אל לודג'ים פרטיים של חברים עם ג'יפים, בירות ותצפיות על בעלי חיים. גן עדן. לא התעשרנו מהטיולים, אבל מי צריך כסף כשכל הטבע העשיר נמצא מול עיניך? אנשים חוסכים כסף כדי לטייל במקום שהוא הבית שלי! ואלה היו החיים שלי: מוקפת בבעלי חיים, בטבע ובחברים מקומיים - שחורים ולבנים - שרכשתי לעצמי".
- מה למדת מאפריקה?
"פרופורציות אחרות. במערב אנחנו חיים בנוחות. באפריקה המחלות, הרעב והאובדן הם חלק מהנורמה. אז למדתי סבלנות. כי באפריקה אי אפשר למהר. אין כזה דבר. יש לה קצב אחר, איטי, וזה מתאים לי ולאופי שלי. כשאני נוסעת לאפריקה אני מרגישה בבית. בטח בקניה, שבה אני דוברת את הדיאלקט המקומי|.
- את ממש מדברת את השפה?
"11 שנה חייתי שם, אוי לי אם לא הייתי דוברת השפה. זה תמיד מצחיק מקומיים שלא מכירים אותי או קבוצות שאני מדריכה כשאני פותחת את הפה ומפטפטת בסווהלית בניב המקומי".
רונה ממשיכה בסיפור חייה ואני נשבית בקסמה: לאחד מטיולי סוף השבוע של החבורה הקנייתית שרונה יצרה סביבה, הגיע תומס. "מי בכלל חשב על הבחור הצרפתי, הבלונדיני, הגבוה שצעיר ממני בחמש שנים? אבל רכבת שלקחה 24 שעות במקום 12, הובילה אותנו לחוף מקסים שנתקענו בו בלי דרך לחזור. התאהבנו ואחרי שלושה חדשים נכנסתי להריון".
- זה לא הרגע לחזור הביתה לרמת גן?!
"לא. החיים שלי היו שם. הייתי בת 35, בעלת עסק, חברים, אהבה לאפריקה וגבר אהוב. גרנו בבית גדול, ממש אחוזה, עם חתול, שני כלבים ועוד מעט גם תינוקת. נסענו לצרפת ולישראל להכיר את המשפחות וחזרנו לאפריקה".
לידה באפריקה
לשולמן היה ברור שהיא נשארת באפריקה ושם היא גם תלד - אבל בבית חולים פרטי. "אני זוכרת שאחד העובדים בחברת הספארי שלנו בא יום אחד בריצה ואמר שהוא לא מוצא את אשתו שילדה בבית חלים ציבורי. שלושה ימים הוא חיפש אחריה, לא יודע אם היא חיה או מתה ומה עלה בגורל התינוק, עד שבסוף גילינו שפשוט שמו אותה ואת התינוק במקום אחר בבית החולים. אין שם שום רישום וזה מפחיד. בכל אופן את מאיה, הבכורה שלנו, ילדתי בבית חולים פרטי, בחדר פרטי".
שולמן שמציינת כי תמיד הייתה קשוחה החלה להתרכך כשהגיע שלב האימהות. "אני חייבת להודות שהאמהות, בטח בשלבים הראשונים, הייתה חוויה מטלטלת. זאת חוויה מורכבת לכל הורה, בטח למישהי כמוני, שחייה חיי חופש ללא כבלים במשך שנים. יכולתי לעבור בין יבשות, לצאת לטיולי ספארי בלי לשאול אף אחד וגם בני הזוג שלי היו משוגעים לדבר כמוני. ופתאום, נפילה. נהייתי רגילה. הבעל מפרנס, אני בבית עם הילדה. כל חדוות הטיולים שלי, כל החופש והמעוף.... הם נעלמו? קורקעתי להנקה ולמשחקי הרכבה על שטיח. נהייתי זעפנית ולא אהבתי את עצמי ככה. תמיד רציתי להיות אמא, אבל מה עם הטבע? עם הספארי? עם האריות שלי?".
כשמאיה הייתה בת שנה, נכנסה שוב להריון ולרונה זה היה נראה פשוט אינסופי. "כאילו לנצח אתעסק עם חיתולים ואוכל מרוסק. הרגשתי שאיבדתי באופן סופי ומוחלט את החופש שלי ובנוסף, דרך עיני האמהות, ראיתי באפריקה דברים שלא ראיתי קודם".
- כמו מה?
"ראיתי את החלקים הלא פשוטים של אפריקה. את היעדר הביטחון. את הרחובות המסוכנים בלילה. חברות שלי עברו שוד מזוין, חברים שלי עברו תאונת מטוס - שהוא כלי תחבורה מאוד שכיח באפריקה בגלל המרחקים, אבל יש זילות בהקפדה על החוקים והשיא היה כשבאחד הימים, לקחתי את מאיה מהגן ושוטרים ירו עלינו בטעות כשניסו לפגוע בשודדים. זה היה הרגע שבו אמרתי לתומס, עד כאן. אורזים".
- אורזים, אבל לאן?
"החלטנו שנעבור לצרפת. היה ברור שלתומס אין מה לחפש בישראל ואני בסופו של דבר יכולה להסתדר בכל מקום. בעודנו מתארגנים בלב כבד על אריזת החיים שלנו, אחרי 11 שנים מרתקות ומופלאות בקניה, צלצל הטלפון בבית שלנו בקניה בשעה 22:00 בלילה. לא מקובל שם להתקשר בשעות האלה ובכל זאת ענינו. זה היה חבר ישראלי שהציע לתומס עבודה בישראל".
- מה דעתך? שאל תומס.
- ננסה, אמרתי, מה יכול להיות...
הלו איזראל!
החברים מאפריקה צחקו עליה: פה לא בטוח? תראי מה קורה בישראל! אמרו לה. אזעקות, סכינים, מלחמות. "אנחנו חיים במציאות ישראלית שהתרגלנו אליה, אבל גם פה החיים לא ממש נורמליים. ישראל היא מדינה קשה לזרים, לא רק לפליטים ומהגרים בלתי חוקיים, גם לצרפתיים גבוהים ובלונדינים ואני חווה את הקושי גם דרך העיניים של תומס וגם כמי שחזרה לארץ אחרי 15 שנים בהן לא חייתי כאן".
רונה שולפת שוב את אלבום התמונות, ומראה בגעגועים תמונות שלה עם גורי צ׳יטות ופילים, חברים מטיולי הספארי ונופים מופלאים. חיים שלמים. הבנות אכלו ארוחת צהריים, עוד מעט היא תושיב אותן להכין שיעורים.
- מה את עושה היום, למעשה?
"קודם כל אני כאן. וזו משימה בפני עצמה. תומס אחראי על פעילות של חברת תקשורת באפריקה, כך שחלק ניכר מהזמן הוא לא כאן. אני שמחה שהוא מצא את עצמו בחברה בינלאומית, כי היו תקופות שבהן הוא ניסה להשתלב כאן במקומות עבודה של 9 עד 5, אבל אנחנו לא עשויים מהחומרים האלה".
"ואני? ממשיכה להדריך טיולים באפריקה. זו עדיין האהבה הגדולה שלי ואני שמחה על כל הזדמנות לנסוע לשם כי שם אני פורחת. הפרויקט הגדול והמיוחד הבא אותו אני מדריכה הוא "אפריקן דרייב" - זאת משלחת ישראלית שיוצאת למסע שחוצה את מזרח אפריקה - אוגנדה, קניה, טנזניה וזנזיבר . אני מתרגשת ומחכה כי זה מסע מדהים. כל יופיה המרהיב של אפריקה בעונה הכי מופלאה לנסיעה. זה מסע ג'יפים בנהיגה עצמית שבמהלכו נשוט על הנילוס, נצא לטרק שימפנזים, נגיע אל שבטים צבעוניים, נעקוב אחרי הנדידה הגדולה ונבקר בשמורות הטבע הנפלאות של אפריקה. אני יודעת שארגיש כאילו אני מארחת את הקבוצה בבית שלי.
ובין לבין? מה שאת רואה, שניצל ופתיתים, כמו כל אמא".
- חיים של הר געש
"לא ממש", היא צוחקת. "הרבה דברים קרו במקרה, אולי פשוט צריך לתת לדלתות להיפתח ולא לסרב. לתת ללב להוביל בלי פחד. לתת אמון בבני אדם. האהבה שלי לטבע ולבעלי החיים, מבוססת על הרבה כבוד ועל יכולת פשוטה להתבונן. זה גם חלק מהאופי הביישני שלי. אני יכולה לשבת שעות ארוכות עם משקפת ופשוט להתבונן. אני מרגישה את זה גם בהדרכת הטיולים - המטיילים שבאים איתי לא מקבלים מדריכת נינג'ה. הם מקבלים בחורה מרמת גן, סקרנית ונפעמת מהעולם".
תהיו מנומסים. גסות רוח לא תשיג לכם כלום. לאפריקאים יש גאווה מקומית וכבוד שהם דורשים (ובצדק) ואנחנו רק אורחים.
לא, אין להם בעיה עם לבנים. אין סיבה לחשוש וברוב המקומות מדברים אנגלית ותוכלו לתקשר בלי בעיה.
אל תהיו גיבורים. אל תסתובבו בלילה לבד. עם כל היופי של אפריקה, דברים רעים יכולים לקרות ואתם לא מכירים את השפה ואת המנהגים. בחוץ יש חיות טרף ובערים - יש אנשי טרף. באפריקה, מדריך שאתם סומכים עליו - הוא חובה לאורך כל הטיול.
תיכנסו לקצב של אפריקה - אל תכתיבו את הקצב שלכם. הקצב כאן זה חלק מהחוויה אז פשוט תורידו טורים.
תעצרו ותסתכלו. באפריקה כל דבר הוא חוויה.
החלה ההרשמה למסע אפריקן דרייב : חוצה מזרח אפריקה בנהיגה עצמית - אוגנדה, קניה, טנזניה וזנזיבר.
בשיתוף אפריקן דרייב
לפנייה לכתב/ת 
