הקצב של אפריקה
אחרי שחצה את אוגנדה דורון צמיר ממשיך לנהוג במזרח אפריקה, פוגש את הנדידה הגדולה, מקבל הגנה משבטי המסאי ומתרגש מטנזניה. כתבה שניה מהשטח
בשיתוף אפריקן דרייב
מעבר הגבול בין אוגנדה לקניה. כאן אין טבע ומרחבים. כאן הכל צפוף, דחוק, עמוס אנשים, סחורות, מאכערים שמנסים למכור לנו כל מה שאפשר ובעלי חיים שמסתובבים חופשי כי בכל זאת אנחנו באפריקה. ממש מול עיני פרה עצמאית לחלוטין חוצה לאיטה את הגבול. אצלנו זה היה נגמר בתקרית, פה אף אחד לא מתייחס אליה. אפריקה.
אנחנו שמים לרגע בצד את החוויות והמרחבים האינסופיים שפגשנו בשבוע האחרון במסע אפריקן דרייב שחוצה את מזרח אפריקה כי עכשיו צריך להיות מרוכזים בדרכון, ברישיונות הרכב, בפנקס החיסונים ובפקידי הגבול. באנו לחצות את מזרח אפריקה אז הנה אנחנו חוצים. להתראות אוגנדה. ברוכים הבאים לקניה.
מה בין אוגנדה לקניה? מה בין קניה לטנזניה אליה פנינו מועדות? למה עובר הגבול כאן ולא שם? אין תשובות הגיוניות. אנשים לבנים שרטטו מפה עם סרגל וחילקו ביניהם את מה ששמו את עצמם בעלים עליו. אז בואו נגיד שעד עכשיו אוגנדה ומעכשיו קניה. סימן שרירותי של מעבר.
אלון, השותף שלי לג'יפ אומר שזה קצת כמו יום הולדת. נקודה שרירותית בזמן שמסמלת מפה ועד פה ואני מחייך: בעוד יומיים אחגוג יום הולדת 45 ומפה ועד פה הנני כאן.
מקניה אנחנו שמים פעמינו לטנזניה, מופתעים כל פעם מחדש ממה שמכונה פה "דרכים". קחו למשל את הדרך הראשית המובילה אל שמורת הסרנגטי שהיא אחת השמורות הגדולות בטנזניה : מדובר על דרך עפר מלאת מהמורות ובורות.
כמעט 6 שעות לוקח לנו לצלוח 100 ק"מ בדרך העפר המתפתלת אבל כשאנחנו מגיעים עם הגי'פים שלנו לפתח השמורה, נדמה לי שאנחנו גאים בעצמנו על הדרכים שהיינו בהן ועל החוויות שחווינו בדרך. וכמו באוגנדה, גם הפעם, לפני הספארי בסרנגטי הצוות מקפיד לא להבטיח דבר: אי אפשר לתאם עם הזברה שעה ומקום ומדוייקים אבל אפשר לנסות להגיע לכאן בעונה הרלבנטית, ולקוות לטוב.
הנדידה הגדולה
שמורת הסרנגטי היא חלום. מרחבים אדירים של עצי שיטה ועשב ושמיים הכי יפים שאפשר לתאר. עדרי זברות צובעים את הטבע בפסים ובגוונים. עדרי פילים פוגשים להקות קופים, טורפים ונטרפים במעגל החיים שלא נגמר והנדידה הגדולה? הגיעה? הגיעה! גדולה? ענקית! ענקית? עצומה! אין מילים לתאר אותה.
הנדידה הגדולה היא תנועה של עדרי גנו שנעה בעקבות מישורי העשב של קניה וטנזניה אבל בשונה מאיתנו, שעומדים במעברי הגבול מושיטים דרכון ומקבלים חותמת מעבר, בעלי החיים חופשיים לנדוד. פראיים. הטבע שייך להם והגבול הוא רק קו ששם האדם. וככה אנחנו פוגשים אותם: עשרות אלפי בעלי חיים בתנועה, עדרים עדרים של גנו דוהרים שעות על גבי שעות במרחבי הסרנגטי. העין לא יכולה לתפוס את הכמויות ואנחנו לא מצליחים להתרגל לדבר הזה שזכינו לראות. במלוא עוצמתם הם חולפים מול עינינו ואפילו לא יודעים שנסעתי כל הדרך אליהם ושאני הוא הנודד.
לילה יורד על שמורת הסרנגטי והפעם אנחנו ישנים בלודג' אוהלים, אבל תשכחו מכל מה שידעתם על אוהלים. לא האהלים מהטירונות ולא מהקמפינג עם הילדים בנחל דן. כאן בכל אוהל יש רצפת בטון מכוסה בשטיח, יש מקלחת ושרותים צמודים, מיטה מכוסה בכילה, מכתבה קטנה עם כסא, מנורת שולחן למקרה שארצה לשלוח מכתב ליקירי ומרפסת עם שני כסאות שמכוונים בזווית מדויקת לנוף הכי יפה שראיתי.
חבורה של בני שבט המסאי מקבלת את פנינו: הם לבושים בבגדים מסורתיים, מעוטרים בנוצות וחרוזים, חלק אוחזים בידיהם חץ וקשת, לאחרים תלוי על הכתף רובה קרבין או קלצ'ניקוב מיושן. המאסאים חיים בטנזניה ומשמרים אורח חיים שבטי ומסורתי, כולל הלבוש, הריקודים, טקסי החניכה, אכילת הלב המשופד של הפרה באירועים מיוחדים ושתיית הדם. הם רואים את עצמם כשליחי האל שתפקידם לשמור על הפרות ופה, בלב שמורת הסרנגטי, הם ישמרו עלינו.
"כל אחד יקבל משרוקית ואם אתם רוצים לצאת מהאוהל אתם פשוט שורקים ואחד מחברי השבט יבוא ללוות אתכם החוצה" מנחה אותנו מנחם עבדי, מנכ"ל מאגמה "ואני מאוד ממליץ, לא לצאת לבד". מזמן לא קיבלתי ככה המלצה בשתי ידיים מבלי לשאול שאלות.
"תתארגנו וניפגש עוד מעט סביב המדורה". לא היו ממושמעים מאיתנו.
לילה יורד על אפריקה. את החשיכה מפרה המדורה שלנו. הגיצים שעולים לאוויר מתערבבים עם אינספור הכוכבים שמעלינו. פתאום משום מקום מגיע אור קטן של נר, שמתהלך בחשכה. צוות המנהלה של המסע מתקרב למדורה עם עוגת יום הולדת וככה באמצע יבשת אפריקה האדירה, תחת שמיים עצומים זרועי כוכבים, מוקף בחבורה המופלאה של משתתפי המסע שאני לא יכול שלא לאהוב - אני חוגג יומולדת . אסיר תודה על הרגע הזה. עד פה ומפה. סימנים של אדם במרחב הזמן ואלון מחייך אלי ואומר שנהייתי לו רגשן.
אחרי אלפי קילומטרים של נהיגה ואחרי שצלחנו את אוגנדה, קניה וטנזניה אנחנו נפרדים מהג'יפים שלנו. קיבלנו אותם רחוצים ונקיים ואנחנו נפרדים מהם כשהם מאובקים ועייפים. אני מלטף בשקט את מכסה המנוע ואומר תודה. עוד מעט נעמיס את עצמנו על מטוס זעיר ונמריא לזנזיבר. אנחנו נפרדים מבעלי החיים, מהנופים, מהשקיעות שלא ראיתי כמוהן מעולם.
כל יום יש שקיעה, אני אומר לעצמי, וגם זריחה. ומבטיח לעצמי שאנסה לזכור שכל יום הוא יום של הולדת.
אם יש גן עדן קוראים לו זנזיבר
נכון אומרים שאחרי חופשה צריך חופשה? אז הרווחנו ביושר את חופי זנזיבר. המים צלולים וכחולים, החול לבן, השמש מלטפת. הגוף נרגע אחרי ימי הנהיגה המאומצים והנקטר המקומי בדיוק מתאים לי. כפות הרגליים היחפות מתמסרות למגע הנעים של החול, הרוח נעימה על הגוף. אנחנו שוכבים על מיטות חוף ומספרים לעצמנו על עצמנו צ'יזבטים מהמסע שעוד לא נגמר.
בדרך הביתה אני עובר על התמונות. עדשת המצלמה סוגרת על פריים שמתמקד בפרטים. היא לא מצליחה להראות את התמונה הרחבה. אני רוצה להגיד לתמונה תגדילי את עצמך, תראי לי עוד. תפרשי בפני את המרחב, את השמיים האפריקאיים העצומים. את גודל החוויות. לא רוצה להתרגל חזרה לציווליזציה, לקצב של המערב, כי לאפריקה יש קצב משלה ובמשך שבועיים זה גם היה הקצב שלי.
רוצים לחצות את מזרח אפריקה? משלחת אפריקן דרייב יוצאת לדרך בנובמבר ובדצמבר.
בשיתוף אפריקן דרייב
לפנייה לכתב/ת 
