יוצאות לדרך חדשה: מסע מאגמה צ'אלנג' בתנועה
להתחבר לג'יפ ולקלאצ', להתעורר לנופים מרהיבים ולא מוכרים ולחיות את החיים מחדש - מיכל לב, הזוכה בתחרות "בואי להיות כתבת שטח במסע מאגמה צ'אלנג'", יצאה לפורטוגל ובדיווח ראשון היא מספרת על חיבור לטבע וגם על נסיונות כושלים לשמור על דיאטה
בשלוש בלילה בית הנתיבות רוחש חיים, באולם הטיסות היוצאות מתגודדת קבוצת נשים נרגשות. כולן בטישרט שחור, סווטשירט אדום ומכנסי דגמ"ח אפורות - המדים של מאגמה צ'אלנג'. בשש כבר נשקלו כל התרמילים הענקיים, אנחנו אחרי סיבוב בדיוטי פרי, המטוס נוסע על המסלול ומסע מאגמה צ'אלנג' לפורטוגל יוצא לדרך, לא לפני שאני דואגת לומר את תפילת הדרך, שהולכת ככה: אוי אלהים, אוי אלהים, אמא'לה, אוי אוי ואבוי! אמא'לה!. תפילה שנאמרת בהמראה.
רוצה לצאת לחוויה של פעם בחיים? הירשמי למאגמה צ'אלנג'
כעבור ארבע שעות וחצי, נחיתה רכה בשדה התעופה במדריד. אנחנו עוברות לאוטובוס ומתחילות את החלק השני של המסע - נסיעה לכוון פורטוגל - שבסיומה נהדק את הקשר ונבנה בצורה הדרגתית את אחוות הבנות המפורסמת של מאגמה. שני הגברים היחידים בחבורה הם עמית הצלם ואריק איש המנהלה.
-"אריק, אז מה התפקיד שלך כאן בעצם?"
-"אני? מה שתרצו!"
-"באמת? נגיד - אם יהיה לנו פאנצ'ר אתה תחליף לנו גלגל?"
-"אה... לא - את זה אתן תעשו!"
אליהם מצטרף נהג האוטובוס, שמגולם על ידי שני אנשים שונים: זה שהביא אותנו ממדריד והנהג שמחליף אותו כשהוא מביא עמו את מסע מאגמה צ'אלנג' שיצא לפנינו בדרכו חזרה לשדה התעופה.
הפגישה של המאגמות היוצאות עם אלו החוזרות נרשמה כארוע היסטורי דרמטי. לקראת המאורע הושבעו בנות המאגמה החוזרות לא להסגיר מילה על מה שעומד לעבור עלינו, הטירוניות. הן עמדו במילתן גם תחת לחץ כבד. הדבר היחיד שהסכימו להודות בו הוא ש"יהיה לכן כיף! רק כיף! אתן לא מבינות כמה! אתן תראו כבר!". נפרדנו מהן בנשיקות וחיבוקים והמשכנו בדרכנו.
אנחנו חוצות את הגבול לפורטוגל ומיד לאחר מכן מגיעות אל תחנתנו הראשונה שבה נלון הלילה אבל לפני כן - אנחנו פוגשות את הג'יפים שלנו: רמחים עזי נפש שעומדים בחניה ומחכים לנו בחוסר סבלנות. תדרוך קצר ואנחנו יוצאות בנסיעה אל מבצר מארבאו שנמצא על פסגת הר, אליה אנחנו מדהירות את הג'יפים שלנו בשיירה ארוכה. מחנות את הג'יפים בחצר הטירה שמקננת לה על הפסגה, וממשיכות לטייל ברחובות הפתלתלים והעתיקים
עד שאנחנו מוצאות את עצמנו בפסגה -משקיפות על עמק שלו וירוק. איזה נוף מרהיב. כאן, לאור השקיעה המרהיבה, אנחנו עורכות את טכס פתיחת המסע. מחר מתחיל האקשן האמיתי.
למחרת בבוקר, השכמה ב-5:30 כלומר, ב- 3:30. פשוט שכחתי לקחת בחשבון את הפרש השעות. מזל ששרה'לה שותפתי לחדר קצת יותר ממוקדת והיא קוראת אותי לסדר. אחרי ארוחת בוקר משביעה, אנחנו עולות שוב על הג'יפ, אומרות אדאוס (להתראות) לעיירה שעדיין נמה את שנתה ויוצאות לדרך. אחרי חצי שעה מקבלות הוראה בקשר: "יורדים עכשיו מהכביש הסלול, ולפני כן נעצור לקבלת תדרוך נוסף על נהיגת שטח".
מזל, שותפתנו לצוות מציעה לנהוג. יום לפני כן היא הודתה שהיא קצת מודאגת מהאפשרות של נהיגה ברכב ידני: כבר הרבה זמן שהיא נוהגת על אוטומט. אתמול בערב ניסתה ולא כל כך הצליח לה.
-"את בטוחה שעכשיו זה זמן טוב לנסות שוב?" היא בטוחה. הפעם זה יצליח.
מזל עוברת למושב הנהג. בפנים רציניות, מכוונת מטרה. הפעם היא הולכת לנצח. הפעם זה יצליח. במבט נחוש היא מתניעה, נותנת בדוושת הדלק עד הסוף ובקרב נגד הקלאצ' – מזל מנצחת. "עכשיו הבנו, אנחנו אומרות לה, את פשוט בנויה לנהיגת שטח בלבד!" מזל צוחקת לעצמה ומרביצה עוד זינוק נונשאלאנטי בעלייה. עכשיו אף אחד לא יכול עליה.
הג'יפ עולה הרים, יורד גבעות, חוצה שלוליות בשצף קצף. עוד עצירה קטנה וצ'ופר מתוק באדיבות צוות המנהלה ואנחנו ממשיכות, לא לפני שאציין שהדבר היחידי שחסר לי כרגע זה הפסקת אוכל. כלומר, הפסקה של 10 דקות מאוכל - פשוט לא מפסיקים לאכול. כל עצירה היא סיבה למסיבה שבה אנו מואבסות על ידי צוות המנהלה: אם זה מוזלי ביוגורט ופירות, אם זאת שקשוקה עסיסית ומשביעה. אני רוצה להתלונן על הניסיונות האלה לחבל בדיאטה שלי. ועכשיו לאחר שהתלוננתי באופן רשמי – חזרה אל המסלול.
"רואות את הגבעה בצד ימין?", נשמע קולה של רונה בקשר. בצד ימין מתנשא הר אימתני שפסגתו בעננים - "לשם אנחנו נוסעות". אוקי, גבעה קטנה, אנחנו בדרך לכבוש אותך. מטפסות לכיוון הכפר הקטן מונסנטו שבתיו חצובים בסלע. משוטטות בסמטאות הכפר וזוכות בתצפית מדהימה אל העמק שמתחתיו. הלילה נישן באוהלים. מחר ממשיכים. מעניין הולך לקרות מחר. אל תלכו לשום מקום – אתם תדעו בקרוב.
- רוצה להתרגש ולגלות עולמות חדשים? הירשמי למאגמה צ'אלנג'
לפנייה לכתב/ת 
