עכשיו אני בבית: החיים אחרי מסע מאגמה צ'אלנג'

זאת שעת בוקר מוקדמת ובקושי יש אור בחוץ כאשר אנחנו מחנים את המכונית ונכנסים הביתה. כל כך נעים לחזור ולהיווכח שכאן לא השתנה כלום: האופניים עומדים בכניסה, התוכי מנמנם בכלוב והילדים עוד ישנים. רק הכלבה ערה ומקבלת את פני בצהלה. למרות שלי (וכנראה גם לכלבה) זה נראה כאילו חזרתי מהקפה של כדור הארץ, מסתבר שבסך הכל נעלמתי לתשעה ימים.

• רוצה לצאת לחוויה של פעם בחיים? הירשמי למאגמה צ'אלנג'
  

כיף לחזור הביתה. אבל הפרידה מהבנות, למרות שהייתה צפויה – מפתיעה וחותכת. ביום שישי בצהרים כבר העליתי הודעה בפייסבוק: “בנות, אתן רוצות להגיד לי שמעכשיו לא אראה אתכן כל יום?” כל כך מוזר, לחזור שוב למצב הצבירה הרגיל שלי, לישון במיטה שלי ולנהוג בגרוטאה המשפחתית במקום בג'יפ.

פתאום גם נורא שקט לי. בלי הפטפוטים והצחוקים והשיחות הספונטניות. כבר התרגלתי.

פתאום שקט מדי(צילום: מיכל לב)

המסע רק עבר מפורטוגל לכאן

ואז אנחנו מתחילות להעלות את התמונות שצילמנו, ומסתבר לי שאנחנו ממשיכות בשלנו, פשוט בערוץ תקשורת אחר. השיחה שהתחילה עדיין ממשיכה ואני מבינה שהמסע לא נגמר. הוא פשוט עבר מפורטוגל לכאן.

בלילה האחרון למסע ישנו במנזר עתיק שהוסב למלון בוטיק יפהפה. ודיברנו שם קצת על החוויות שלנו מהמסע.

למה ציפינו? מה קיבלנו? רוזי אמרה שהיה לה כיף להחליט "רק על עצמה". רות קיבלה במתנה "שק כביסה ריק": בעלה דיווח לה מהעורף שהוא דאג לזה. "וגם רעננתי את האבנים הגדולות שלי" הוסיפה, מרמזת על הסיפור שסיפרה לנו סיגל כמה ערבים לפני כן, על מרצה זקן שלימד את תלמידיו למלא כלי – קודם באבנים הגדולות, ואחר כך בקטנות.

נשים אחרות הרגישו שהמסע גרם להן להשתחרר ולאפשר לעצמן לסמוך על מישהו אחר שייקח שליטה. חלק גילו את החוויה שבלצאת מאזור הנוחות שלהן. חלק אמרו שהמסע אפשר להן לצחוק ללא דאגה “כמו פעם”, אחרות נוכחו ושמחו ללמוד על עצמן – ששום דבר לא היה להן קשה מדי.

עוגיית המזל התכוונה ברצינות

ואני? ניסיתי לחשוב על עצמי ועל הרווח שלי מהמסה (לא שגיאת כתיב) שעברתי: בכל פעם שהייתי נתקלת במודעה של מאגמה צ'אלנג', היייתי חייבת לעצור שנייה, לקרוא הכל, להיכנס לאתר, לעבור שוב על כל המסעות, לקרוא את הכתבות שכתבו המשתתפות. ניסיתי לדמיין לעצמי את החווייה: איך זה בעצם? מה ההרגשה? זה נראה לי כל כך מעניין ומושך. רציתי לנסות גם.

לפני כמה חודשים, בדרך לעבודה, תלשתי מאחד העצים מודעה של הרצאה על הדלאי-לאמה. מהמודעה ניבטו הפנים הלבביות שלו, ואני החלטתי שאני רוצה את תמונת הדלאי לאמה תלויה אצלי, על הקיר במשרד. חשבתי שזה יהיה רעיון טוב: כל פעם שהעניינים במשרד יוצאים משליטה, כשאני בלחץ עבודה, או סתם קריזה, לסובב את הראש ולראות אותו מביט אלי, בחיוך השליו שלו, מזכיר לי שהכל טוב, אני רק צריכה לקחת את החיים בקלות.

מאז, במשרד שלי, על לוח השעם מימין, הדלאי למה מחייך ומצביע לעבר פתק קטן - שמצאתי פעם בתוך עוגיית מזל. בפתק כתוב: "עוגיית המזל הזאת תשנה את חייך לטובה".

המסע נמשך גם בפייסבוק(צילום: דינה פרומוביץ )

כמה שבועות אחרי שמצאתי את תמונת הדלאי למה, ואת הפתק מעוגיית המזל, הבנתי שאני הולכת להשתתף במאגמה צ'אלנג'. מסתבר שעוגיית המזל התכוונה ברצינות! לקח לי הרבה זמן לעכל ולהבין, שזאת באמת אני (!). שאני עומדת לחוות את החווייה הזאת בעצמי.

מסע משנה חיים - מיכל לב

אז נסעתי. השתתפתי בחוויה ועכשיו אני שוב באזור הנוחות שלי. יושבת בפוזיציה הרגילה מול המחשב ומכה במקלדת. העבודה חיכתה בסבלנות עד שאחזור, ולי נשאר רק לנסות להדביק את הקצב. החזרה לשגרה מהירה ולכאורה, אני באותו מקום שבו הייתי לפני שבועיים. אבל כל פעם שאני שואלת את עצמי - “זהו? כל כך מהר זה עבר?” אני רק צריכה להסתכל על לוח השעם שלי, ולהתקל בחיוך של הדלאי למה, בפתק מעוגיית המזל ובצדף הקטן שקיבלתי במסע ותלוי לו על שרוך. לחייך לעצמי, ולהזכיר לעצמי, שמשהו השתנה, וממשיך להשתנות, ושגם אם חזרתי הביתה, אני עדיין בעיצומו של המסע.

• זה הזמן שלך - הירשמי למאגמה צ'אלנג'