כשהתותחים רועמים, אנחנו רוקדים

תמונת מצב: מעל הראש - כל הזמן בומים. אני לא יודעת אם זאת כיפת ברזל שעובדת במרץ או ההפגזות של צה"ל לעבר עזה אבל האמת היא שאף אחד לא באמת שומע את זה: הצחוק והמוזיקה גוברים על קולות הנפץ. מאות ילדים וילדות שעלו מאתיופיה מציירים, רוקדים, משחקים בכדור , שומעים סיפור או אוכלים ממתקים במרץ, ויחד איתם, נשים ממסעות השטח של מאגמה: מפעילות, גוזרות, מדביקות, מספרות סיפור, זורקות כדור, צוחקות ומחבקות. קצת בצד עומדים אנשי הצוות של מרכז הקליטה, מנסים להבין מה זו סערת הנשים שעטה על המקום.

• חוויה מיוחדת במינה מחכה לך במסע מאגמה צ'אלנג' לקוסטה ריקה
  

להתחבר למקום, לאנשים ולילדים(צילום: סמדר יגר)

כשקוראים לנו אנחנו באות

איבים הוא מרכז קליטה של הסוכנות היהודית שנמצא ליד שדרות. במקום חיים 600 עולים מאתיופיה, שעלו לארץ לפני שנה וחצי. יותר מ-300 תינוקות, ילדים ובני נוער חווים חופש גדול של רקטות ואזעקות, סגורים במרכז הקליטה. כשכל התוכניות, הקייטנות וימי הכיף המתוכננים לקיץ - בוטלו.

אל"מ במיל' נירה שפק, היא שחיברה אותנו למקום. שפק, שחיה בעוטף עזה ובימים אלה נמצאת בשירות מילואים מלא, כבר השתתפה בכמה וכמה מסעות של מאגמה ומכירה מקרוב את האנרגיות שיש לנו. נירה שפק פנתה ואמרה: "בואו לאיבים, צריך אתכן". אז באנו: צוות, משתתפות, בעלים, ילדים, אמהות- משפחת מאגמה המורחבת. עשרות נשים שיכולות להתחבר בשניות לאנשים ולמקום. להבין את העקרונות, לעשות חיים עם הילדים וליצור איתם בכמה שעות את הזמן הכי כיפי בעולם.

ומה מצאנו שם? קודם כל הבנו שאיבים זה לא מרכז קליטה אלא בית. יש פה צוות מדריכים

שעובד 24/7 עם הילדים, ההורים והמשפחות. ומשה באטה, שעלה בעצמו מאתיופיה והיום הוא מנהל את מרכז הקליטה (וגם אבא לשישה ילדים) לא הולך לישון עד שכולם ישנים. בעיקר הבנו, שיש במקום הזה המון, נשמה ושגם אם ההורים עוד לא כל כך מדברים עברית, הם מחבקים אותנו בעיניים. והילדים? כמו ילדים. יש ביישנים, יש סקרנים, יש אמיצים, יש שרוצים עוד. ילדים. בחופש גדול. רק בהבדל אחד: הם עולים חדשים. והם סגורים במרכז קליטה. זמן מלחמה.

האמת היא, שתרומה לקהילה והתארגנות כזו, אינה זרה לנו: בכל אחד ממסעות מאגמה בעולם משולבת פעילות של תרומה לקהילה (ועל זה היתה מאגמה מועמדת לפרס בינלאומי). זה ממשיך אחרי המסע בשלל התנדבויות שנעשות כאן בארץ, ואולי בגלל זה היה לנו כל כך ברור שבזמן כזה- אנחנו פשוט חייבות לעשות משהו.

הכי כיף שאפשר(צילום: יפעת יגר)

הרגעים המרגשים הם הבלתי צפויים

כמו תמיד, הרגעים המרגשים, היו הבלתי צפויים אלה שבאו מהלב ולא מהתכנית: הילדות שהתחילו לקלוע לנו צמות בשיער, הידיים הקטנות שנשלחות ואוחזות כפות ידיים גדולות יותר, הילדים בפינת היצירה שאיירו כרזות תודה לחיילים שמגנים עליהם. ולא, הם בכלל לא מבוהלים תחת אש. הם רק רוצים לעודד את החיילים. אחרי ימי ההתנדבות באיבים אני חוזרת הביתה עם בליל של רגשות: גאווה גדולה בעשייה, שמחה על ההזדמנות לתת. התרגשות מכמות הנשים הגדולה שבאה ומהיכולת של כל אחת לתת כל כך הרבה מעצמה. בתוך הכאב של הימים הקשים האלה, אני שמחה כל פעם מחדש על היכולת שלנו לעשות טוב יחד ומקווה לימים טובים יותר. וגם, מזמינה אתכם לבוא לאיבים. כיף שם.

• רוצה להצטרף לחוויה של פעם בחיים? הירשמי למאגמה צ'אלנג'