מהקוקפיט לג'יפ: הקברניטה הראשונה יוצאת למסע מאגמה

בשיתוף מאגמה צ'אלנג'

"האמת? זה היה חלום ילדות שלי. בגיל 12 טסתי עם הורי בפעם ראשונה בחיי, לטיול בת מצווה בדרום אפריקה. הטיסה ארכה 19 שעות כי הקיפו את כל העולם בערך ואני נהניתי מכל רגע. כשהסתיימה הטיסה הרגשתי שנגמר לי הטיול. זה מבחינתי היה ה-דבר ומאז אותה טיסה, תמיד ביקשתי להתארח בקוקפיט (תא הטייס). כך צברתי הרבה שעות קוקפיט כנוסעת. הטייסים היו מאוד אדיבים, ושמחו לארח את הילדה הסקרנית ואני הייתי מאוד אדיבה ומנומסת. האמת היא שבאיזשהו שלב קצת השתעממתי, כי רציתי כבר ללחוץ על הכפתורים בעצמי".

• קוסטה ריקה מחכה לך - הירשמי למאגמה צ'אלנג'
• הכנסי לעמוד מאגמה צ'אלנג'
  

סמדר שכטר היא הקברניטה הראשונה והיחידה בחברת "אל-על" - במסע מאגמה לפורטוגל אליו יצאה, היתה לה ההזדמנות להיות לא רק חלק מהחוויה אלא גם להטיס את כל החברות החדשות שלה למסע. תפסנו אותה לשיחה על מסעות שטח לנשים, על אישה בעולם של גברים ועל אתגרים מיוחדים בחיים.

הטיסה את כל החברות למאגמה(צילום: איה בן עזרי)

כמי שחלום הילדות היה להיות טייסת, ניסית לעבור דרך המסלול של חיל האוויר?

"בוודאי. לפני הגיוס שלחתי מכתבים לרמטכ"ל, למפקד חיל האוויר ולקצינת ח"ן ראשית. אפילו זומנתי לראיון אצל קצינת ח"ן ראשית שרצתה לדעת מי זאת הילדה שכותבת כל כך הרבה מכתבים. כולם הסבירו לי למה אין נשים לוחמות, אבל בכל זאת היה בי שביב של תקווה. בסופו של דבר באמת הגעתי לחיל אויר ושירתתי כפקידת מבצעים".

קינאת בטייסים?

"ממש לא. הייתי מאוד גאה בטייסים שלנו - עד היום. נהניתי מהשירות וידעתי שיגיע זמני להגשים את החלום.

המסלול לשמיים יצא לפועל הרבה בזכות התמיכה המשפחתית, "אבא שלי, שכל הזמן עודד אותי, אמר לי: 'פשוט תבדקי איפה לומדים טייס ותעשי את זה'", מספרת שכטר. "אז במקביל ללימודי התואר הראשון בכלכלה למדתי טייס באופן פרטי. במשך שש שנים צברתי שעות טיסה ורישיונות וכך התקבלתי למקום העבודה הראשון שלי כטייסת בארקיע".

מה אמרו ההורים?

"ההורים שלי תמכו בי כל הזמן. עוד כשהייתי ילדה אבי ז"ל היה אומר: "אתם עוד תראו, יבוא יום וקפטן שכטר תזמין את אמא שלה, גב' שכטר, אל תא הטייס". וזה התגשם. לצערי אבי לא זכה לראות אותי כטייסת, אבל הוא האמין בי לאורך כל הדרך. וכן, אמא שלי טסה איתי הרבה וזו גאווה גדולה עבורי".

מה זה בעצם קברניטה?

"קברניטאות זה התפקיד הבכיר ביותר במטוס. מגיעים אליו אחרי תקופת ותק כטייס ואחרי קורס הכשרה".

קודמת כמו גברים?

"אותו הדבר בדיוק".

מה התפקיד שלך היום באל על?

"אני כמובן ממשיכה לטוס אבל היום אני ממונה טכני בצי מטוסי ה-737 של אל על: מטפלת בתקלות שוטפות של המטוסים מול מחלקת הנדסה ותחזוקה, בספרות המקצועית של המטוסים ובקבלת מטוסים חדשים כמו פרויקט קבלת מטוסי ה-900 החדשים".

הנוסעים, אגב, מגיבים מצויין. "לפעמים יש נוסעים חרדתיים שרואים שיש אישה בתא הטייס ונעתקת נשימתם", אומרת שכטר, "אבל אחרי הטיסה, כשהכל עובר בשלום, הם רוצים ללחוץ את ידי".

אהבת חינם במאגמה

למסע מאגמה צ'אלנג' הגיעה שכטר דרך חברה טובה "ואני מודה שבהתחלה נרתעתי: מה לי ולחבורת נשים? אבל כשעלה הרעיון לשלב את המסע עם טיסה ולנסוע יחד עם אחותי, זה קסם לי ביותר. פתאום הניתוק הזה מהיומיום, הגילוי של מקומות חדשים, להיות מרוחקת מהשגרה ומהעומס היומיומי ולהיות רק עם עצמך, עם חברות (או במקרה שלי, עם אחותי) זו חוויה אדירה. אין מישהי שהמסע הזה לא גרם לה להיפתח ולראות דברים באור חיובי. זו הזדמנות להיכנס אל תוך עצמך ולחלוק את "עצמך" עם חברות באופן אחר מהרגיל. הצוות של מאגמה הוא בלתי רגיל, הסלוגן "אהבת חינם" הוא לא קלישאה. זה מה שעושה את המסע ואי אפשר להישאר אדיש לכך".

סמדר (באמצע) עם האחות האמיתית ואחות חדשה (צילום: איה בן עזרי)

המסע עצמו היה אתגר עבורך?

"כל דבר שעוד לא עשיתי הוא אתגר מבחינתי. במסע הרגשתי שהאתגר עבורי הוא היציאה מאזור הנוחות. גם ברמה החברתית: המפגש עם נשים חדשות, היציאה מהאזור המוכר של המשפחה. ההתמודדות עם המגוון, עם הנשים. היה משהו כל כך עוזר, מחבק ומכיל במסע הזה.

משהו שלא נתקלתי בו קודם. אתגר נוסף היה, כאמור, אובדן השליטה: לא לדעת מה עושים. לא רק אני, קונטרול פריק שכמוני - כולנו אוהבים (ובעיקר אוהבות) לדעת מה התכנית, מה הצעד הבא. ובמסע היה כל הזמן משהו שמוביל אל הלא נודע, איזה קסם ופיתוי".

זה הפתיע אותך, החיבורים האלה?

"באיזשהו אופן כן. מראש לא כל כך רציתי לצאת רק עם נשים. אני מאוד בן אדם של אנשים, אבל חששתי שעלול להיות בזה משהו צפוף. היום אני חושבת אחרת- כי דווקא במסע היה משהו שמצד אחד מאוד אפשר את החיבור, ומצד שני גם משהו משחרר, שנתן הרבה רגעים של התכנסות ואפשר לכל אחת להחליט איך היא בוחרת להיות במסע".

יש רגע מהמסע שאת זוכרת באופן מיוחד?

"עשינו אומגה (לא, אין לי פחד גבהים) ואחריה ישבנו כולנו על סלע ענק, כשברקע נוף מרהיב. התחלנו שיחה שגלשה הרבה אחרי השקיעה. כל אחת סיפרה קצת מעולמה, והתפתחה שיחה אינטימית ומרגשת מאוד. פתאום צוות המנהלה, ובכינויין המופלא "מן-אללה", הופיעו עם גבינות ויין לכולן דבר שעוד יותר חימם את הלב ואת האווירה. אומרים שיין ישמח לבב אנוש? אז שמחנו לפני היין, ושמחנו עוד יותר אחריו".

זוכרת רגע מקסים על סלע ענק מול הנוף (צילום: איה בן עזרי)

יש טייסת במטוס?

החוויה של שכטר התחילה עוד לפני שיצאה למסע כשהיתה הקברניטה שהטיסה את חברותיה למסע. "זו הייתה חוויה בפני עצמה", היא מספרת. "נורא התרגשתי, זו הייתה הפתעה לכולן. אני וצוות מאגמה, בשיתוף עם אל על, הפתענו את המשתתפות במסע ובמיוחד את אחותי, שלא ידעו שאני אטיס את המטוס".

איך זה עבד בדיוק?

"לשדה תעופה כולן הגיעו בבגדי מאגמה מלבדי כי אני הייתי עסוקה בלהתארגן לטיסה. שרון המדריכה אמרה למשתתפות שהלכתי לסדר משהו שקשור למטען חורג, זה היה חייב להיות משהו אמין כדי שאחותי תאמין ולא תחשוד בכלום וזה באמת עבד. רק כשהן הגיעו לשער העלייה למטוס, יצאתי אליהן עם בגדי הקברניטה ורק אז הן הבינו שבעצם אני זאת שמטיסה אותן לפורטוגל. זו הייתה התרגשות אדירה. גם לי, גם להן ואני חושבת שבעיקר לאחותי, שתמיד כל כך גאה בי ואני בה".

פתאום הן הבינו שהיא גם תטיס אותן(צילום: איה בן עזרי)

הזמנת אותן לתא הטייס(ת)?

"ברור".

נשים טייסות טובות יותר מגברים?

"אני לא חושבת. בסופו של יום זה עניין פרסונלי ואי אפשר להכליל. באופן כללי אני חושבת שההבדל היחיד בין גברים לנשים הוא פיזיולוגי, לא מעבר. אני אוהבת לנהוג בג'יפים, לרכוב על סוסים, אני צוללת, עשיתי קורס קיאקים בעקבות המסע. אלה דברים שיש בהם אדרנלין, אבל הם לא "נשיים" או "גבריים" בעיני. היום אני מתונה יותר בתחביבים שלי ומקפידה יותר על עצמי למען הבנות שלי , אבל זה קשור, לדעתי, להורות בכלל, ולא רק לאמהות".

אז מה מונע, למעשה, מנשים להיות טייסות?

"אני לא יודעת. אני יכולה לספר על עצמי ששום דבר לא עצר אותי, לא הייתי צריכה להילחם. רק להחליט שזה מה שאני רוצה, להתמיד ולעבוד קשה".

ולשאלה הבלתי נמנעת: איך את משלבת את זה עם משפחה?

"התחלתי לצאת עם בעלי בתקופת הצבא אז הוא ידע עם מי יש לו עסק. אנחנו ביחד מאז שאני בת 20. לאורך כל הדרך הוא גאה בי, מאמין בי, ומאוד תומך בהחלטות שלי. וזה לא מובן מאליו. ללא התמיכה המעשית שלו לא הייתי יכולה להגיע למקום שבו אני נמצאת היום. כמובן שאחרי שהבנות נולדו נהיה יותר מורכב להעלם לכמה ימים ולחזור. בקיצור, בעלי הוא אמא נפלאה! אני חייבת להגיד שמאז שאני אמא אני הרבה יותר חרדה – בודקת אלף פעם שהכל בסדר ושאין תקלות טכניות".

מילא להטיס מטוס אבל איך בונים אוהל?(צילום: איה בן עזרי)

את מרגישה שיש לך תפקיד פמיניסטי בחברה שלנו? יש לך מסר?

"המסר שלי הוא התמדה והליכה בדרך שמאמינים בה. מעבר לזה אני שמחה שנפל בחלקי לעבוד ולהתפרנס ממה שאני אוהבת, זה לא מובן מאליו. אני נמצאת במקום שבו רציתי להיות ושאפתי להגיע אליו ואם זה משרת גם את קידומן של נשים באשר הן - אז אשרי וטוב לי".

• מסעות מאגמה צ'אלנג' לקוסטה ריקה יוצאים לדרך, הירשמי עכשיו