כך ניצחתי את הפחד

אם מישהו היה אומר לי שאני פחדנית הייתי צוחקת לו בפרצוף. אני? פחדנית? סליחה אבל מישהו התבלבל פה. כי אני שרתתי בצה"ל בתפקיד הכי "גברי" שאפשר והייתי מהראשונות שעשו את זה. טיילתי לבדי בעולם ולא היה חור נידח שלא נכנסתי אליו, קפצתי, שחיתי, צללתי, הלכתי ללמוד משפטים והתקדמתי בעולם גברי במיוחד של הסכמי סחר. גם על עקבים ובחצאית הצרה של בית המשפט ג'וקים לא מפחידים אותי.

• קוסטה ריקה מחכה לך - הירשמי למאגמה צ'אלנג' 
  

הפחד התפוגג. מסע מאגמה(צילום: זהר שפק )

• קוסטה ריקה מחכה לך - הירשמי למאגמה צ'אלנג'
  

אבל ככה זה עם פחד. לפעמים הוא מוצא דרכים משונות להסתיר את עצמו והדרך הכי קלה להסתיר את הפחד הוא דרך הסברים. בכל פעם ששאלו אותי איך זה שאחת כמוני לא מצטרפת למאגמה צ'אלנג' היו לי תמיד המון הסברים ללמה זה משהו שאני לא אעשה בחיים. אב, ברגע אחד של שקט, כשאני כבר עמוק עמוק בפנים, נוהגת בג'יפ מול נוף שאין לו סוף,

אחרי ארבעה ימים של אוהלים ומרחבים, כוכבים ושיחות, ארוחות שבישלנו בשטח, אומגה שהרעידה אותנו, צחוק ודמעות. רק אז העזתי לגלות לצוות המדהים שלי כמה פחדתי שהן לא אהבו אותי.

אין לאן לברוח

ככה אני. אישה חזקה ומצליחה, נשואה, אמא, שנונה ומפולפלת, שעדיין מושכת צלקות  ממפגשים שכשלו. קבוצות שלקחתי בהן חלק ואינטראקציות מכאיבות גרמו לי לדמם את נפשי. חבורות שכל כך רציתי להיות חלק מהן פצעו והכאיבו, חשתי כמהה לאהבה שלא תתקבל. אמרתי לעצמי שאם כבר הגעתי בחיים למקום שבו כל כך נוח לי למה לעזאזל לזוז מפה? הכל קטן עלי חוץ מהמחשבה שאגיע לקבוצה ולא אמצא את עצמי בתוכה. וככל שאמרו לי שיהיו שם אחלה נשים, שנבחרות בקפידה, רק פחדתי יותר: כי אם לא אמצא את עצמי בתוך חבורה מובחרת שכזאת – מה בשם אלוהים זה אומר עלי?

כך יצאנו לדרך. רונית סיפרה שהיא מפחדת ממים: פעם כמעט טבעה ואין לה מושג איך תסתדר כשנגיע לקאייקאים. יעל עמדה כמעט חצי שעה מול האומגה ובסוף ויתרה: מפחיד מדי. ירדה ובכתה משמחה כי הבינה שיש פחדים שאפשר פשוט לא להתמודד איתם. וגם זה חלק מהיופי של המסע: שלא חייבים. איה הזהירה מראש שהיא עומדת בהכל אבל לילה באוהל? היא תמות אם לא תהיה מקלחת. מי היה מאמין שדווקא היא תתגלה כאלופת מסדרות האוהלים כולל התיק עם הצ'ופרים שגם אותו הצלחנו לדחוס לאוהל כי על העוגיות של אמא שלה אנחנו לא מוותרות! ובסוף, סיפרתי גם אני. סיפרתי על הפחד שלי מדחייה. "אם לא יאהבו אותי שם מה אעשה?" חשבתי לעצמי לפני המסע. כי הרי אין ממש לאן לברוח מאמצע השום מקום הצפון פורטוגלי שבו נסענו. וכך העזתי לגלות להן ולעצמי שאני מרגישה ילדה מול קבוצות. ושלא משנה מה קורה עדיין אני לא בטוחה שאוכל להיות חלק.

חווית מסע אחרת(צילום: איה בן עזרי )

ההפך מאהבה הוא הפחד

הנה דברים שעוזרים להתגבר על הפחד: קודם כל זה צוות מאגמה שמוביל, מנהל ומפיק את המסע. תרשו לי להשתפך פה לרגע ולומר, שכל חווית המסע היתה אחרת אם לא היה שם הצוות הזה: מהרגע הראשון שפגשתי אותן הבנתי שמדובר במקבץ נדיר. אני יכולה לדבר על מקצועיות, אני יכולה לדבר על המחשבה שהשקיעו בכל רגע במסע הזה, אני יכולה לדבר על ההשקעה אדירה, אבל אני בעיקר רוצה לדבר על אהבה. ראיתם פעם אנשים שנורא אוהבים אחד את השני? שמתם לב לאנרגיות המדהימות שהאהבה הזאת מזרימה החוצה? אז זה מה שקורה עם הצוות הזה: הם לא מפסיקים לחייך. הם נהנים מכל רגע, הם מתים על מה שהם עושים והאהבה הזאת פשוט זורמת מהם הלאה.

מצאתי את עצמי במעגל של אהבה. מעגל שהצוות המוביל התחיל והלך והתרחב: בכל יום במסע אהבתי עוד ועוד נשים מדהימות. בכל יום אהבתי יותר ויותר את פורטוגל ואת הקסם שלה. אהבתי רגעים של שיירה: כולנו יחד, דבוקה אחת, ענן של אבק אחרינו ומי יכול עלינו? אהבתי שקיעות מדהימות שמסמנות שעוד יום נפלא הסתיים, אהבתי את האי שאליו שטנו ללילה מול הים, רק אנחנו, השחפים ושקיעה מטורפת מוקפת ים מכל עבר, אהבתי את הצוות שלי : נשים שלעולם יהיו חלק מחיי. ופתאום, בשקט בשקט בתוך כל אלה, אהבתי גם את עצמי. משהו התרחב ונפתח בנשמה שלי ורק כשהרגשתי כל כך אהובה ושמחה יכולתי לספר לחברות החדשות שלי על רגעים אחרים בחיי. רגעים שבהם הדבר האחרון שהרגשתי היה אהבה. רגעים של כאב ובדידות. רגעים של ייאוש וצער. רגעים בהם חיי היו תלויים לי מנגד והתשובה לשאלה איך ממשיכים הלאה לא הייתה ברורה לי בכלל.

יש לי חבר שאומר שההפך מאהבה היא לא שנאה. ההפך מאהבה הוא פחד. תשעה ימים של שכרון חושים בפורטוגל הקסומה לימדו אותי שיותר מכל דבר אחר, אהבה היא המתנה שבאמצעותה אנחנו מרפאים את הפחד. תודה ענקית לצוות ולמשתתפות מסע מאגמה צ'אלנג' על מסע מלא באהבת חינם.

• מסעות מאגמה צ'אלנג' לקוסטה ריקה יוצאים לדרך, הירשמי עכשיו