המסע מתחיל כאן: יום המיונים של מאגמה

בחמש וחצי בבוקר עוד מרגיש לי לגמרי לילה. חושך מוחלט ובחוץ קרירות של תחילת סתיו שאני אוהבת. "שוב פעם מאגמה?" ממלמל האיש שישן לצידי יותר מעשור ואני יודעת שאם הוא רק היה קצת יותר ערני הוא היה מחייך עכשיו. גם כי הוא זה שרשם אותי למסע, בימים בהם לא העזתי לחלום על עצמי מחוץ לשגרת העבודה-בית-ילדים שכל כך נצמדתי אליה בשנים האחרונות, אבל בעיקר כי הוא הראשון שהבחין בכל הטוב שקרה לי בחיים מאז.

• קוסטה ריקה מחכה לך - הירשמי למאגמה צ'אלנג'
  

גם הן מתרגשות - הממיינות (צילום: סמדר יגר)

אבל עכשיו זה ממש לא הזמן להזכיר את זה, רונית עוד רגע אוספת אותי אז אני לובשת שוב את החולצה השחורה של מאגמה, אחת מאותן חולצות שלבשנו במשך כל ימי המסע, וכמו שאני נכנסת לתוך השחורה השחורה הזאת אוחזת בי צמרמורת נעימה: תערובת

של זיכרונות, ריחות, אדרנלין ועוד כמה דברים שבשעה הזאת של הבוקר עוד אין לי מילים לתאר.

הנה רונית, מחכה לי באוטו עם העוגיות גרנולה המדהימות שלה. שלוש קופסאות מלאות בכאלה היא הביאה איתה למסע רק בשביל רגע אחד בו פתחנו שולחן עמוס כל טוב מול נוף עוצר נשימה. במאגמה קוראים לזה "צוות מתוק" ואין ספק שזה מה שקיבלתי מהמסע הזה: צוות מתוק של נשים שהפכו להיות אחיותי החדשות. כאלה שבשבילן אני מוכנה לקום בחמש וחצי ולנסוע ליער. הכי לא שגרת שישי רגילה שלי.

דקה לתוך הדרך וקבוצת הוואטסאפ של המסע שלנו לא מפסיקה לרטוט. זאת שקצת מאחרת אבל נשבעת שהיא בדרך, זאת שאוספת, ההיא שלא התעוררה בזמן וזאת שכבר מחכה לנו בשטח עם קפה על האש. לא יאמן כמה אנרגיה אנחנו כשאנחנו ביחד. והנה היער: בדיוק במקום הזה התחיל המסע שלי. צוות המנהלה כבר מתקתק עניינים, היער לא מכיר את עצמו מרוב קישוטים ויופי, ארוחת הבוקר שתוגש עוד מעט כבר נחתכת ואני נזכרת בבוקר ההוא, שבו הגעתי בדיוק לאותו יער, כדי להתחיל את המסע של חיי.

לבחור את המתאימות וגם את הלא-מתאימות - צוות הממיינות(צילום: סמדר יגר)

עברו שנתיים מאז והפעם אני מגיעה לכאן כחלק מצוות הממיינות של מאגמה. כולנו השתתפנו במסע (חלק כבר עשו את זה שוב מאז) כולנו עברנו סדנאת הכנה לקראת המפגש וכולנו, כך נדמה לי, מתרגשות. "אני פשוט מקנאה בנשים שיגיעו למפגש הכרות היום", אומרת לי רונית שתהיה בת זוגי למשך היום. "הן אפילו לא מבינות איזו חוויה מדהימה הן עומדות לעבור".

לא מכירה אף אחת, כרגע

והנה הן מגיעות - מאות נשים שהעזו לחלום את עצמן במסע לקוסטה ריקה יוצרות פקקי תנועה בכניסה למתחם ורחבת החניה מלאה עד אפס מקום. היער מתמלא בקולות של שמחה והתרגשות והאמת היא שפשוט בא לי לחבק אותן. בא לי להגיד להן שהן אלופות, שהולכת להיות להן חוויה מדהימה, שאני יודעת שהרבה יותר קל להישאר בבית, לשבת בקפה, לבשל לשבת, לנקות תריסים או כל דבר אחר שישאיר אותן בשגרה המוכרת של שישי בבוקר. אני מכירה כל-כך טוב את הקולות שאומרים לך לדבוק במוכר, אבל הנה הן כאן: מתחילות את ההרפתקה הנפלאה הזאת.

מתחילים בהיכרות(צילום: סמדר יגר)

קצת דברי פתיחה, קצת הסברים, מתחלקים לקבוצות ויאללה, לעבודה. בקבוצה של רונית ושלי יש 12 נשים וברגע הראשון זה נראה לי המון. בסוף היום אצטרך לחוות דעה על כל אחת ואחת מהן וכרגע אני לא מכירה אף אחת. מזכירה לעצמי שרק התחלנו ושיש לנו זמן, אבל בעיקר מרגישה שאני לא רוצה לפספס. רוצה לראות אותן באמת. לגלות את זאת שאולי פחות מדברת אבל יכולה להיות אחלה פרטנרית בג'יפ, לתת לכל אחת מהן הזדמנות לבוא לידי ביטוי והכי חשוב: להצליח לאתר גם את הפחות מתאימה. כי הלא לשם כך התכנסנו.

טלי, רפלקסולוגית שעזבה לא מזמן את הקיבוץ בו גדלה, מספרת שהיא חולמת על המסע הזה כבר הרבה שנים אבל רק עכשיו מעזה לפרגן לעצמה את החלום. רותי היא עורכת דין שמיהרה להכנס לעולם הקריירה ובא לה להשלים את הרפתקת הטיול אחרי צבא שלא הספיקה לעשות ותמר רק ילדה לפני שנה ואין לה מושג אם היא מסוגלת להיפרד לתשעה ימים מהקטנה שרק נולדה לה.

מתחילות להכיר אחת את השניה(צילום: סמדר יגר)

זהו יום המיונים השלישי לקראת המסעות בקוסטה ריקה שיתקיימו בחודשי החורף (בין דצמבר למרץ), כל תחנה בנויה אחרת, בכל משימה אפשר לראות יכולות שונות וצדדים אחרים ופתאום אני שמה לב שאיריס נורא מצחיקה, שדגנית אולי נראית שקטה, אבל כשהיא מדברת כולן מקשיבות לה, שדניאלה, אמנם הכי צעירה בקבוצה, אבל היא קולטת צ'יק-צ'ק מה צריך לעשות בכל משימה ושנורית עוד לא כל-כך הפשירה ושהיא מאלה שזקוקת ליותר זמן. בדיוק כמו במסע, גם פה אני מגלה כמה קסם יש כשנשים נמצאות יחד ובאיזו מהירות הן נהיות קבוצה.

שום דבר לא מכין אותך לזה

במרחק הזמן אני יכולה להגיד שכשיצאתי למסע לא היה לי באמת מושג מה אני עומדת לעבור שם. כן, קראתי, כן, שמעתי, אבל שום דבר לא באמת יכול להכין אותך לאינטנסיביות, לעוצמה, לקושי, ולמה שתגלי שם על עצמך. ולא, לא הכל היה קל ופשוט, מה שלמדתי שם על עצמי לא תמיד היה שושנים ודבש אבל בעיקר הבנתי שזאת אני. אולי לא אותה אישה רואת הכוס המלאה שפינטזתי להיות אלא יותר אחת שמדי פעם צריכה קצת זמן כדי לחזור לעצמה אבל הדבר המדהים הוא שגיליתי שגם זה בסדר. בעיקר גיליתי מחדש נופים, וטבע, שקט וצחוק, חוויות שזר לא יבין כי רק אנחנו שהיינו שם יחד יודעות איך הרגשנו וקבוצת נשים מדהימה שכבוד הוא לי לקרוא להן אחיותי.

תחנה אחרונה ודברי סיכום. טלי הקיבוצניקית אומרת שהיא כבר מתה להתחיל את המסע.

עובדות בצוות(צילום: סמדר יגר)

רותי, עורכת הדין, מציעה להן לפתוח קבוצת וואטסאפ משלהן (כבר? אני חושבת לעצמי. הן עוד לא יצאו למסע וכבר וואטסאפ?) ודניאלה מבקשת שנראה אותה למרות שהיא הכי צעירה בקבוצה. ואני יודעת בליבי שראיתי. את כולכן. עכשיו אני רק צריכה למלא המון טפסים ולכתוב את חוות דעתי (שתצטרף לחוות דעתן של עשרות ממיינות נוספות שראו אתכן היום).

כשהכל יסתיים, יתחיל שלב עיבוד הנתונים. בעוד כמה ימים כולן יקבלו תשובות. אני מחזיקה אצבעות לנשים המדהימות שהכרתי היום, שמחה על ההזדמנות להיות חלק מ"שרשרת החיול" שלכן ולפגוש אתכן רגע לפני ההרפתקה המיוחדת שאתן עומדות לעבור. תודה על הזמן שחלקנו יחד. הייתן מאגמות.