כך הפכתי לאמא טובה יותר

בשיתוף מאגמה צ'אלנג'

נתחיל מהסוף: נהייתי אמא יותר טובה בזכות המסע שלי במאגמה. ולא שהייתי קודם אמא לא טובה. להיפך, בעיני עצמי הייתי האמא הכי טובה שיכולה להיות: לוקחת, מסיעה,דואגת, מבשלת, מבלה איתם, סרטים, הצגות, חברים, מתעניינת. החלטתי שאני אגדל את הילדים שלי הכי שונה מאיך שאני גדלתי: בתחושת חסר מתמדת, בתחושה שאני לא מספיק חשובה.

אז הקדשתי את כולי לילדים וחשבתי שאני אמא נהדרת. עד שיצאתי למסע וחזרתי אמא עוד יותר נהדרת.

• רוצה לצאת למסע שטח? הירשמי למאגמה צ'אלנג' 
  

זה התחיל בתור לרופא. אני והאמצעי שסובל מקוצר נשימה. בין תור לבדיקה תפסה את עיני תמונה בנייד: אישה נוהגת בג'יפ וברקע נופים מרהיבים. שאלתי את עצמי למה זה נראה לי מוזר ונרשמתי. לא סיפרתי לאף אחד כי מה הסיכוי שיקבלו אותי? וחמור מכך- מה הסיכוי שאני אסע ואעדר מהבית לעשרה ימים? בתחושת חטא לחצתי על כפתור ההרשמה.

תוך ימים ספורים קיבלתי הזמנה למפגש היכרות. כאן כבר הרגשתי כאילו אני מתחילה איזה רומן סודי עם מאהב. לא סיפרתי לבעלי לאן אני הולכת, אבל באותו בוקר הסכמתי סוף סוף שהילדים ייסעו באופניים לבית הספר ויחזרו באופניים. הבוקר, כך הודעתי, אני לא לוקחת לבית ספר. והלכתי לבוקר ההיכרות. בדרך לשם שאלתי את עצמי כמה זמן לא נסעתי לבדי במסלול שונה מ"בית- בית ספר- חוגים". מתברר שיש עולם שם בחוץ.

האוויר החדש דגדג לי באף. בבוקר עצמו כל כך נהניתי וצחקתי עם הנשים המדליקות שפגשתי שם שכמעט שכחתי לסבול.

לא נוסעת לשום מקום

אחרי שהתקבלתי כבר לא הייתה ברירה אלא לצאת למסע, ולא הייתה ברירה אלא להגיד לבעלי. איך אשאיר אותו לבד עם שלושתם לכל כך הרבה זמן? מה הוא יעשה איתם? ואיך הם יסתדרו בלעדי? הוא ידע להלביש את הקטנה בבוקר בדיוק כמו שהיא אוהבת?

-"אני רוצה לנסוע למסע מאגמה צ'אלנג' בקוסטה ריקה" כמעט לחשתי.

-"איזה יופי!" הוא ענה

-"מה אמרת?"

-אמרתי "איזה יופי".

אין עם לריב ואין את מי לשכנע. הוא פשוט שמח בשמחתי.

-"מה, אתה רוצה שאני אסע? נמאס לך ממני?"

-"ממש לא. אבל נראה לי שיהיה לך כיף".

-"ואיך תסתדרו בלעדי?"

-"נסתדר. דווקא כיף להיות איתם. יש לנו ילדים נחמדים בסך הכל, את יודעת". הוא צעק מהספה ואני שטפתי כלים וניגבתי דמעות.

וזהו אני מתארגנת. פה קניתי פנס ראש, שם שאלתי שק שינה מאחותי. התרמיל התחיל להתמלא ונהייתה בבית תכונה והתרגשות של מסע. אבל אז, יומיים לפני האמצעי נכנס להתקף של קוצר נשימה, הכל כולל מיון באמצע הלילה. בעלי נסע לבית החולים, אני נשארתי בבית עם הגדול והקטנה והחלטתי שאני לא נוסעת לשום מקום.  

זה מה שעושים כשאין קליטה (צילום: שרית שינה)

הפנטזיה הייתה נחמדה, אבל כל כך לא מציאותית. איך אפשר לנסוע ככה? מה אני, ילדה קטנה? יש לי אחריות על משפחה. התחלתי לרוקן את התרמיל. לוותר על החלום. כמה שעות אחר כך, כשהם חזרו מבית החולים מחוייכים וממתיקי סוד, שאלתי: "מה אתם מסתירים ממני?". "שום דבר", ענו וצחקקו. רק שאריות חומוס על השפתיים הסגירו את הבילוי הלילי של אב ובנו, שגנבו ככה על הדרך.

-"איפה התרמיל שהיה פה?" הוא שאל.

-"פרקתי, אין מצב שאני נוסעת".

-"למה?"

-"כי הייתה לו התקף של קוצר נשימה!"

-"הייתה, ממי. ועכשיו הכל בסדר. נסיעה טובה".

-"אתה לא אוהב אותי?"

-"אני אוהב אותך כל כך".

בשדה התעופה נפרדתי בדמעות מהילדים. בחיים לא עזבתי אותם לכל כך הרבה זמן. היה קשה לכולם, אני יודעת. חיבוק ועוד נשיקה ועוד חיבוק עד שהחברות שלי למסע קראו אותי אליהן ונבלענו בתוך התור. 30 נשים עם אותה החולצה ותיקים שונים לגמרי.

הפחד הזה הוא שלי 

לא אספר על המסע המדהים, רק שהיה מדהים וגדול מהחיים. פגשתי נשים מופלאות, מצחיקות, אדירות ובכל פעם שהיה לנו טוב יותר משאפשר להכיל צעקנו ביחד "כח מאגמה!".

אספר רק על רגע אחד מופלא, כשישבתי ליד אגם לעת ערב, אחרי יום של נהיגת שטח וטרק רגלי. מאחורי המאהל הביתי שארגנו לנו. כולי ספוגה בריחות ובנופים, הלב שלי עולה על גדותיו מהחוויה שאני עוברת, באוזניים מצלצלים הדי הצחוק מהג'יפ וסביבי נוף עוצר נשימה. רציתי לצלם ולשלוח להם. שיהיו כאן איתי. שלא אהיה לבד. אבל לא היתה קליטה.

דברים שאת מבינה כשיש שקט

דמעות עלו בגרוני. דמעות של כעס וגעגועים. כי מה הטעם להיות לבד אם הם לא כאן? אבל אז, בנוף הנפלא הזה, פתאום הבנתי. בהיר כמו תמונת מראה של מי אגם צלולים. אני היא זאת שמפחדת להיות לבד ולא הקטנה שלי. אני היא זו שלא מסוגלת לשבת ליד האגם ולנשום את הנוף לתוכי. להבין שעכשיו רק אני וזה בסדר. אני הילדה שעדיין מרגישה לא חשובה ולכן מתרוצצת בין חוגים וטיולים שנתיים כדי להרגיש נחוצה ונזקקת. אני היא הסובלת מקוצר נשימה. לא עוצרת לרגע, סתם כדי להיות פשוט אני.

כי במסע הזה נזכרתי. שהייתי פעם אישה. וחברה. שהיו לי רגעים נפלאים שלי עם עצמי, וחברות שהקיפו אותי. ופתאום הייתה קליטה. קליטה מלאה שלי את עצמי. ניגבתי את הדמעות, והבנתי שזה המסע שלי. הבנתי שאני לא יכולה לשלוט בכל. יודעים מה? גם לא צריכה.

הבנתי שאני היא זו שגורמת להם לראות אותי רק כזאת שאחראית על ההסעות והשניצלים. זאת אני שלא מאפשרת להם לראות אותי כאדם עם רצונות וצרכים, שאוהב שקיעות ואגמים ומוסיקה של שנות השמונים. הבנתי שיש לי בעל מקסים ואוהב ודואג. שבמשך שנים נשוי לאמא נהדרת, אבל כבר מזמן לא פגש את האישה הסקסית, המעניינת, המצחיקה שהוא התאהב בה. הבנתי שהזנחתי את החברות שלי ושהמשפחה הזאת שבניתי מתפקדת נפלא גם אם מצלמות המעקב שלי לא פועלות בכל מקום.

המסע הוא רק ההתחלה

אחד הדברים הנפלאים במאגמה, זה שהמסע הוא רק ההתחלה. חזרתי ומצאתי את עצמי צועדת בשבילי הארץ עם החברות ב"מאגמה בשביל", פוגשת אותן בערב לבירה ושוב בהרצאה ב"קפה מאגמה" ואז שוב כי הגענו להתנדב יחד באחת ההתנדבויות של מאגמה. נהיה לי עולם. חדש, שיש לי בו חברות מדהימות ובעיקר יש לי בו שמחה אדירה.

והאיש שלי? מבסוט מזה שאין לי זמן אליו. "זה מסקרן אותי, ומגניב אותי שיש לך עולם משלך" הוא אומר " את חוזרת משם מאושרת, וזה עושה אותי מאושר".

והילדים? אני כבר מרשה להם לחזור מבית הספר באופניים. הם מצידם, גילו שנורא כיף עם אבא. אבל קרה עוד משהו: ערב אחד הגדול שאל אותי אם אני רוצה להיות אמא מלווה בטיול השנתי "כי צריך אמא סבבה, שיכולה לעשות מסלול מבלי להשתרך מאחור". התאפקתי לא לקפוץ עליו בנשיקות ובדמעות. "בכיף, למה לא?", אני באה. אני הכי קול. האמצעי? לא יודעת אם זה קשור אבל הוא כבר נושם הרבה יותר טוב, והקטנה? מספיק גדולה, מתברר, כדי ללכת את נחל דוד ובחזרה וכשהגענו לנקודת הסיום היא צעקה "אני כח מאגמה!" וחיבקתי אותה וצחקנו נורא.

חזרתי עם אורך נשימה, עם אומץ, עם דיוק ובהירות של עמוד השדרה של עצמי. עם חברות חדשות ועם התובנה המדהימה שזה לא בא על חשבון מה שיש לי. כי כשאני מרוויחה מרוויחים כל הסובבים אותי. יש קליטה?