חמש סיבות שוות להתאהב בבלקן

יצאתי להכיר את סרביה לקראת מסע מאגמה צ'אלנג'  וחזרתי מאוהבת: בנופים הפראיים, באנשים, בסיפור המורכב, בתחושת הגילוי וכמובן- חזרתי מאוהבת בעצמי. כי איך יפה לי להיות שם! אז הנה חמש הסיבות שלי להתאהב בבלקן

רוצה להצטרף למסע הבא של מאגמה צ'אלנג' לסרביה? הירשמי כאן

בגלל הירוק

סרביה היא שכיית חמדה נדירה, חבויה מהעין ומהלב עם חמישים גוונים של ירוק. סרביה היא שפע עצום של טבע חזק עצום ונצחי יותר מכל מלחמה, מכל אדם, מכל גרזן וסכר. מרחוק - הרים מכוסים ירוק, עצי עד אדירים ושטחי מרעה עצומים. הג'יפ נוסע בדרך עפר בתוך יערות אדירים, בין אלונים, אורנים, אשוחים ואפילו ארז מחייך אלינו מעת לעת. גם את הכפרים מכסה הירוק- גידולי הבית הקרובים, הלתת, תותי הבר. האדמה נושמת וגם הנשמה.

להתאהב בגלל הירוק(צילום: איה בן עזרי )

הירוק שוטף לי את העיניים ואת הלב. בין ירוק אחד לשני שזורים חוטים עבים של כחול הנהרות הרחבים של סרביה, חוצי יבשות, סובבי הרים. מזרימים מי שלגים שהפשירו, כחולים וצוננים.

אני טובלת את כפות הרגליים, שוטפת את הפנים וצמרמורת נעימה עוברת בי ויש איזה רגע אחד, מופלא כזה, בנקודת תצפית חבויה שנפתחת רק ליודעי חן וסוד שבה הנוף נפער וההרים הירוקים משתקפים במים הצלולים והנוף האינסופי האדיר משתכפל לו.כמו קורץ אלי ואומר לי "בלקן".

בגלל האנשים

ספק אם אי פעם הם יצאו מהכפר ואם כן הם חזרו אליו מיד. אלה אנשים שחוו מלחמות והריחו שלום. הם מנפנפים לשלום מצדי הדרך, מסבירי פנים והפנים מסגירות את סיפור חייהם: חרושות קמטים, צרובות שמש. בבלגרד נדמה היה לי שאני הולכת בתוך פוסטר של שנות השמונים, מלווה ברעש נעלי עקב, שעוני יד ענקיים וריח בושם מוגזם.

בכפרים כולם לוקחים חלק בעבודות החיים, ואין מניירות. קשה לשרוד כשתלויים לגמרי בגשם ובשמש. בחורף קר מאוד, בקיץ חם. איזור שלם הוצף לפני שנה עד לגובה של שלושה מטרים מה עושים? מחכים שהמים ירדו. אין סיכוי לסיוע ממשלתי. אבל בשונה מהסיפור הפוליטי של המקום, נדמה שלאנשים כאן יש שלום בתוכם. או אולי זאת השלמה.

בגלל הראשוניות

לא המצאנו את סרביה, אבל נדמה לי שקצת גילינו אותה. איך אני יודעת? כי עדיין לא מתועש ולא מסחרי כאן. על גדת הנהר העצום יש בית קפה קטן ששעות הפתיחה שלו לא ברורות. בעיירת הסקי הקטנה יש את השוק הכי מתוק ומגוון, עם הקבבים הכי עסיסיים שאכלתי, והיא נראית כמו מזכרת מעולם קסום שאני מקווה שלא ייגמר. הכבישים האינסופיים ריקים כמעט. חלקם קיימים עוד מהתקופה היגוסלבית, חלק חדשים, סלולים יותר או פחות.

להתאהב בגלל האנשים(צילום: איה בן עזרי)

דרכי העפר מזמינות אותי תמיד לחתוך הצידה אל בין היערות והאוכל? נקי, טרי, רענן. הדובדבנים האדומים הבוהקים נקטפו עכשיו, את הדג הטרי דגו לפני שעה קלה, תפוח האדמה עוד היה בשדה הבוקר, המלפפון והעגבניה לא "אורגנים", הם פשוט עסיסיים ונהדרים. הגבינה עכשיו נחבצה. וטעים לי נורא. יש איזו צניעות בסרביה, כמו בחורה שלא מבינה עד כמה היא יפה. או במילים פשוטות- אין כאן יורו. יש כאן דינר.

בגלל הסיפור

כשנוסעים בין הכפרים, אפשר לראות מדי פעם בתים מנופצים. חלונות שבורים, פצעי ירי. צלקות מתקופות מלחמה. הבלקן כולו היה עד לפני פחות מעשרים שנה בלב לבו של מאבק. סליחה, חמישים שנה, סליחה 100 שנה, סליחה מאות בשנים. בכל פעם גלגול אחר של אותו מאבק. הבלקן הוא אזור למוד מלחמות וסבל אנושי. הבלקן הוא סיפור מרתק של לאומיות, דתות, זהות ושייכות. של אימפריה שירדה מגדולתה, של מלחמה על זהות, של אכזריות נורא ויופי מופלא. אני נוסעת בנוף הנצחי, האדיר, הפלאי הזה ולא מבינה את בני האדם.

להתאהב בגלל הראשוניות(צילום: איה בן עזרי)

בגללי

זה לא המסע, זאת אני. אולי כי בדיוק הייתי צריכה את הבעיטה אל מחוץ לציווליזציית השגרה התל אביבית המהירה הטוחנת מח שלי .

אולי זאת הנסיעה בג'יפ, שיש לה קצב פנימי, אולי זאת המוזיקה של המסע: קצת בלקן, קצת סיימון וגרפונקל, קצת נינה סימון, בואכה שלמה ארצי דרך ברהאמס. אולי אלה האנשים.

תמיד אלה אנשים, שהמכנה המשותף להם הוא שהם אוהבים מסעות ושטח, והכי טעים להם תה על גזייה בתוך יער עם עוגת גבינה מהבית ודובדנים מקומיים עם קצת גשם. אנשים שבחברתם מותר לשתוק ולצחוק ולשיר. אולי זו הגיטרה שתמיד איתי, אולי זו הבירה פה ושם, אולי זו הנהיגה, אולי זו אני, שאוהבת מסעות ונעים לי שם כל כך. חזרתי מאוהבת בבלקן.

רוצה להצטרף למסע הבא של מאגמה צ'אלנג' לסרביה? הירשמי כאן