חדר חדש בלב

בשיתוף מאגמה צ'אלנג'

התעוררתי לבוקר ראשון בסרביה נרגשת ומצפה. תוך דקות ספורות לבשתי את מדי מאגמה החדשים שלי (איזה כיף שלא צריך להחליט מה ללבוש!) ויצאתי החוצה לבחון את הג'יפ. ג'יפים מקושטים בסמלי המסע המתינו לנו בחוץ, נקיים ומוכנים לנסיעה. "תבדקו שמן ומים", אמרו לנו. בכיף הייתי בודקת אם הייתי יודעת איך, אבל כמו כל דבר במסע הזה, אין דבר שהוא בלתי אפשרי. תוך שלוש דקות למדתי לבדוק שמן ומים. סוג של שגרת בוקר במסע.

לחלק הראשון של המסע

"מותר לך לנסוע בשביל עצמך"

רוצה להצטרף למסע הבא של מאגמה צ'אלנג'? הירשמי כאן

ככל שהמסע מתקדם, הג'יפ הולך והופך לבית עבורנו. שקית ממתקים אחת משותפת תופסת את מקומה במרכז הג'יפ. הציוד האישי מתערבב. השיחות הופכות אישיות יותר ויותר, חושפות בכל פעם עוד קצת. הצוות שלי הופך עבורי למשפחה. שעות רבות של נסיעה משותפת יוצרות קרבה המאפשרת לדעת מתי מישהי רוצה מוזיקה ומתי היא מעדיפה שקט, קרבה המאפשרת לשתוק ביחד ולהרגיש נוח עם זה.

הגדלתי חדר בלב בשבילן (צילום: גילי בן נחום)

בנות הצוות שלי הפכו, כל אחת בנפרד ושלושתן יחדיו, לסוג של אחיות גדולות עבורי. ברגעים של קושי חיפשתי כתף של מישהי מהן. כאשר לאחת מהן היה קשה, מיהרתי לחבק. קראתי לא מזמן שחיבוק שאורך מעל 20 שניות הוא בעל כוח ריפוי. עכשיו, אחרי שחזרתי מהמסע, אני נוטה להסכים. אין כמו כוח של חיבוק שבא מהלב.

תשעה ימים ג'יפ אחד (צילום: איה בן עזרי)

תשעה ימים נסענו בשיירה. ואם כבר שיירה- המראה היפה ביותר הוא זה שאת רואה דווקא מהג'יפ האחרון בשיירה: כשהשיירה כולה מתפתלת בשבילים הנמתחים לפנייך.

שכבות ההגנה נעלמות

סרביה קיבלה את פנינו ירוקה ויפה, מלאה בנהרות ובאגמים, בעצים בשלל צבעי הסתיו ובבתים כפריים מבודדים שצצים על מדרונות ההרים העצומים. נסענו, גומעות מרחקים ונופים. מדי פעם פוגשות עוברי אורח מקומיים המקבלים אותנו בחיוך. נדמה כאילו הזמן עצר מלכת, והקדמה פסחה לה על סרביה כדי לא לקלקל את התום והיופי.

אומגה של גדולים (צילום: יפעת שטיינברג)

הנסיעות מלוות בעצירות לצילום או לקפה ומשהו מתוק, וכשקצת מתחמם השכבות מתחילות להתקלף. שכבות של בגדים ושכבות של חומות הגנה שכל אחת הביאה אתה. ככל שחולפים הימים שכבות ההגנה נעלמות. פשוט כי לא צריך אותן כאן. אין פה ציניות. אין פה ביקורת. רק קבלה. כל אחת מתקבלת כאן בחום ואהבה כפי שהיא. הן על ידי שאר הנשים והן על ידי הצוות. ואין יותר נעים מזה. ואני, מלכת הציניות, בכלל לא מצליחה לזכור שאני כזו. כי פה אני אחרת. וזה נכון לי.

ככל שהתקדם המסע, הג'יפים, שהחלו את מסעם נקיים ומצוחצחים, התמלאו בוץ וחוויות. וכמוהם גם אני צברתי חוויות שלא זכיתי להן בכל 39 וחצי שנותיי. עזרתי (בקור ובגשם!) לחלץ ג'יפ שהתחפר בבוץ, עשיתי אומגה (אמיתית כזו, לא של ילדים בגני שעשועים), ואני לרוב מעדיפה את הקרקע מתחת לרגליים, נהגתי בשטח במקומות בהם לא חשבתי שאנהג אי פעם, סיפרתי על עצמי דברים שעד עכשיו היו שמורים לחברותי הקרובות ביותר, ואפילו בהתעמלות הבוקר השתתפתי בהנאה למרות שהספורט היחיד שאני עושה בשגרה הוא להירשם לחדרי כושר ולא להגיע אליהם לעולם. מסתבר שבחברה הנכונה הכל נעים.

במשך עשרה ימים הרגשתי בתוך בועה. בועה שמכילה רק את חברותיי למסע ואת הנופים סביבנו, בעוד שאר העולם נשאר מחוצה לה, לא מעניין, לא חשוב. צחקתי כמו שלא צחקתי שנים. חיבקתי כמו שלא חיבקתי שנים. וגם הסכמתי לקבל עזרה כמו שלא הסכמתי שנים. אני הרי תמיד מסתדרת, לא? אז הסתבר לי שמאד נעים גם לא להסתדר, ולבקש עזרה מדי פעם. וזה תורם לשני הצדדים. הרגשתי שאני, עם התמיכה הענקית מבנות המסע, מסוגלת לכל. ונהניתי מכל מה שנקרה בדרכי כולל מהגשם, מהקור, ומהלינה באוהל בטמפרטורה של אפס מעלות. ועם תחושת המסוגלות הזו- שאין דבר שאני לא יכולה לעשות- חזרתי הביתה.

בלילה האחרון, אחרי מסיבת הסיום, לא רציתי ללכת לישון. רציתי למשוך עוד קצת. הרגשתי כמו נערה בת 15 שלא רוצה שהמסיבה תיגמר... רק עוד קצת חום, עוד קצת שיחות אחת על אחת, עוד קצת "ביחד". אם זה היה תלוי בי, הלילה האחרון היה הופך ל"לילה לבן", כדי שלא נבזבז רגעי קסם אחרונים. לטיסה חזרה הביתה עלינו 22 חברות. חברות אמת, שחוו יחד קשת של חוויות שלפעמים לא ניתן לחוות גם בחיים שלמים. בעוד חמישה חודשים אהיה בת 40.

את המתנה שלי כבר קיבלתי. המסע שלי התחיל בסרביה המדהימה אבל הוא ממש לא הסתיים. אני ממשיכה אותו כאן, בשגרת חיי, עם חמישה חדרים בלב. החדר הנוסף, החמישי, נוצר לו אי שם על נהר הדרינה, בשתי דקות של שקט, על הגבול בין סרביה לבוסניה, והוא מכיל את כל הנשים היקרות שהיו איתי במסע מאגמה צ'אלנג' לסרביה.

רוצה להצטרף למסע הבא של מאגמה צ'אלנג'? הירשמי כאן