עולם הולך ונעלם: ביקור בכפרי המסאי
ריקודי קפיצות גבוהות, בקתות בוץ בכפר ושמיכה אדומה. המשותף לכל אלו הוא הביקור בשבט המסאים. טיול עם מסורת צבעונית ארוכת שנים, שאט אט תלך ותיעלם לתוך הקדמה
בשיתוף החברה הגיאוגרפית
רכבים עוצרים על רחבה מאובקת בשעת צהריים. כולם מצטיידים בכובעים ויוצאים אל השמש האפריקאית הישירה. מסאי תמיר לבוש בשמיכה אדומה ניגש אל המטיילים ומציג את עצמו באנגלית פשוטה.
שלום, הוא אומר. קוראים לי סטיבן ואני הבן של הצ'יף. הוא מארגן את הקבוצה ומתחיל לרקוד עם חבריו לבושי האדום.
הוא משתתף בשירה הווקאלית האדירה ובקפיצות המסורתיות הגבוהות תוך כדי ריקוד ומפנה את פנינו אל המנייטה, שזהו כפר מסאי של בתים הבנויים מבוץ שעורבב בגללים של פרות. מדובר בסנריו שאלפי תיירים חווים בשנה.
שבט המסאים הוא רק שבט אחד מיני רבים והם מונים פחות ממיליון נפש. בשתי המדינות בהן חיים מסאים (קניה וטנזניה) ביחד מספר התושבים עולה על 90 מיליון איש המשתייכים לכמעט 200 שבטים מארבע משפחות אתניות של מזרח אפריקה.
המסאים נמנים על משפחת השבטים הניילוטית. אנשים תמירים ומרשימים העוסקים באופן מסורתי ברעיית בקר - שמהווה את בסיס הכלכלה והחיים בכפר.
ככלל הבקר על פני האדמה, כמו גם מקל רועים שניתן למסאי הראשון במעמד ההר שלהם, גזרו עליהם חיי נדודים בחיפושים אחר שטחי מרעה.
אמנם, יש אופציות אחרות למפגשים עם מסאים. לודג'ים שמנוהלים על ידי עמותות מסאים קטנות וביקורים בכפרים המרוחקים מתנועת התיירים המרכזית המאפשרים חוויה מסוג אחר.
השמיכה האדומה והלבוש המערבי
בעבר חייתי בשמורת הטבע מסאי מרה שנמצאת בשטחם של המסאים בקניה ולמעשה מנוהלת על ידי מועצת המחוז שלהם. משפחה מניירובי משבט הקיקויו הגיעה לשהות במלון שבו עבדתי ובתם הקטנה דיברה בסואהילית עם אחד המסאים וניסתה לדובב אותו בשאלות רבות.
לבסוף פנתה לאביה וטענה כנגדו שהוא מפגיש אותה עם מסאים מזויפים. האב שאג בצחוק והמסאי נעלב עד עמקי נשמתו. כששאל את הילדה מדוע הוא מואשם בהיותו מזויף היא העירה על לבושו המערבי.
מסאים רבים משתלבים בעבודות התיירות ושם, קוד הלבוש מוציא אותם מלבוש השוקה שהיא השמיכה האדומה המסורתית אל הלבוש מערבי.
עם עובדי הלודג' משבטים אחרים הם ידברו סואהילית ומי שיודע, יוכל לדבר אנגלית או שפות אחרות עם התיירים. אבל שפת האם שלהם וזו שהם לא מוותרים עליה היא שפת המא והיא שמייחדת אותם כמסאים מהשבטים האחרים.
בשובם לחופשה בבית רובם יעטו על עצמם את הלבוש האדום ויחזרו לשפתם.
אין למסאים באופן מסורתי צ'יף. אין פונקציה עליונה שעוסקת בקבלת ההחלטות השבטיות. זוהי חברה שעבדה על הסכמה של כל השותפים ב'מועצה' בקבלת החלטות והיציבות השבטית נגזרת משייכות לקבוצות גיל. במעבר בין קבוצת גיל אחת למשניה ישנם טקסים מסורתיים.
בהתהוותן של הקולוניות הארופאיות, (קניה הייתה קולוניה בריטית וטנזניה היתה בתחילה גרמנית ורק לאחר מלחה"ע הראשונה הפכה גם היא לבריטית) העמידו הקולוניות, ומאוחר יותר הממשלות הריבוניות, מעמד של צ'יפים שמייצגים את השבטים בפני הממשל.
גם השבטים שבאופן מסורתי לא היה להם גוף מייצג לשבט נאלצו לבחור כזה. כך שכשסטיבן, או פול או ריצארד מציגים את עצמם כבנים של הצ'יף, הם מתכוונים לפונקציה החדשה הזו.
שם מסאי ושם נוצרי
שמעתי פעם טרוניה של כתב מעיתון אנגלי מפורסם שהמסאים מציגים את עצמם בשמות מזויפים שנועדו לפשט את הדברים אצל תיירים שאינם יכולים לבטא את שמם האמיתי. למעשה, חלק מהמסאים קיבלו על עצמם את הנצרות לצד האמונה המסאית ובכך יש להם גם שם נוצרי.
בגלל שקל יותר לתיירים לזכור ולבטא את השם הזה, זה השם שהם משתמשים בו. אך זהו שמם לכל דבר. השמות המסאים קשים לביטוי כמו גם כלל השפה שלהם. קוקוטיה, פרמסאו, קוואשל, אולסינטוי, אלה רק דוגמאות של השמות השבטיים ונקל עלינו להבין מדוע הם מוסרים את שמותיהם הנוצרים.
בקניה, כל כפר מסאי רשאי לארח תיירים ועושה זאת בדרך כלל ברצון רב כהחלטה עסקית. זהו ענף בכלכלת הכפר וזה שמכניס הכי הרבה כסף ממשי אל הכפר.
בטנזניה המצב שונה במקצת. כפר שרוצה לפתוח ענף תיירותי צריך לקבל על כך אישור רשמי. וכך מתהווה שרשרת של כפרים שמותר להם לעסוק באירוח. על מנת שההזדמנות הזאת תהיה שווה בין כל כפרי הקהילה הקרובה, עורכים רוטציה בין הקהילות לאורך שנה זו או אחרת.
בכפרים אלה לרוב לא נמצא פרות וגם לא עדות לשהייתן בכפר כלל. יש מכלאה שמציגה את המקום שבו אמורות להיות הפרות אך הכל נקי מחשש תגובות התיירים. הפרות תהיינה בכפר לא רחוק עם שאר המשפחה.
טקסים לקביעת הסטטוס בקבוצה
כשהמסאים מזמינים אותנו אל הכפר מתקיים לרוב ריקוד קבלת פנים ולאחריו ריקוד המשלב קפיצות גבוהות של הבחורים הרוקדים. הקפיצות הן דרך להראות את כוחם, תחרות נחמדה תוך כדי משחק עם הרבה הומור בין המשתתפים ומעין דרך לקבוע את הסטטוס בקבוצה.
טקסים שונים ובהם טקסי המעבר לבגרות, משמשים לאותה מטרה. בעבר היה נהוג שהבנים בגילאי המעבר לבגרות יצאו להרוג אריה. כיום אסור המנהג הזה בשתי המדינות בהם חיים מסאים ואם הוא מתקיים זה בסודיות רבה.
טקסים ומנהגים רבים שינו את פניהם בחיים תחת שלטון קולוניאלי ומאוחר יותר בשלטון מקומי בגבולות שנקבעו בקונגרס ברלין בשנת 1884. בהליכה לבתי הספר נאסר על המסאים לגדל את שערם כמנהג הבנים בשלב שבו הם לוחמי השבט. נאסר עליהם גם לחתוך את תנוך אוזנם ולצוד את האריה שלהם.
המסאים מחפשים מגורי קבע
כלכלת המסאים מתבססת על רעיית בקר. באופן מסורתי הם לא צדים למאכל. הציד היחיד שהתקיים באופן מסורתי היה ציד של חיות טרף שאיימו על משק החי והציפורים.
המסאי הראשון קיבל על פי אמונתם את מקל הרועים ואחרים קיבלו מעדר. אלה השבטים החקלאיים ולהם מסורת וכלכלה אחרים. על פי המסורת המסאית אין פוצעים את האדמה ולכן לא התקיימו גידולים חקלאיים ואף לא התקיימה קבורה.
כיום אט אט מתחילים לראות שינוי באזורים מסאים מסוימים שנפתחים לאפשרות של שדות חקלאיים.
אך תיירות לא הביאה איתה רק רווחה כלכלית וגישה לכסף. העוסק בתיירות אינו יכול לנדוד וכך מתמקמים המסאים באזורים הקרובים לשמורות, והלחץ האקולוגי המופעל על הסביבה גדל.
לחץ הרעיה גדל, עצי ההסקה מתמעטים, מי השתייה מאבדים את איכותם והמסאים עובדים קשה יותר. זאת ועוד, בשל העובדה שהמסאים חיו עם הטבע שסביבם בהרמוניה מושלמת כפועל יוצא של המסורת שלהם, נשמרו ריכוזים של חיות בר בשטחם ושטחי הסוואנות הגדולים ומרשימים של מזרח אפריקה שבעבר איפשרו נדידה של עדרים גדולים, הוכרזו כשמורות טבע.
מסאים נאלצים להדיר את רגליהם משטחים אלה ולמצוא פתרונות רעיה אחרים. בשמורות מסוימות הנמצאות קרוב לאזורים המיושבים של המסאים יש הסכמים לגבי ימים מסוימים בהם מותר למסאים להכנס לשמורה עם עדריהם אך רוב שטחי המרעה הגדולים מרוחקים מדי ונמצאים מחוץ לאזורי המרעה כבר משנות הארבעים.
מסאי תמיד ירצה יותר בקר ויותר נשים ויותר ילדים
חברת המסאים היא חברה סגורה מאוד שהייתה מהאחרונות להיפתח אל העולם שמחוצה לה. עשרות שנים היו המסאים מפורסמים כאנשים לוחמניים וקשוחים שהודפים את הקשר עם הקדמה ונוסעים רבים נמנעו מלהגיע ליעד.
היה זה ג'וזף תומסון הסקוטי שפתח את הדלת לראשונה בשנת 1883. מאז, חייהם המסורתיים השתנו ועדיין משתנים. רבים מהמנהגים אינם יכולים להתקיים עוד ופיתויים חיצוניים מרובים להגיע עם התיירות.
אך בלבו של כל מסאי נותרת תמיד הכמיהה ליותר בקר. ליותר נשים. ליותר ילדים. כל אלה ייתנו לו מעמד ועושר ומקובלות בחברה המסאית.
בנשמתו, הלבוש האדום שלו מחזק את אומץ לבו ועוזר להבריח אריות ואת מקל הרועים לעולם לא יזנח בביתו. גם אם ילבש לבוש מערבי, גם אם יקצץ את שערו בשלב בחיים שהיה אמור לגדל אותו ויימנע מלנקב את תנוך אוזנו, מסאי נושא בתוכו מסורת ארוכת שנים אליה הוא מחובר בכל נימי נפשו.
כשהוא מזמין אותנו אל הכפר שלו ומראה לנו ריקוד של קפיצות, הוא מראה ריקוד אמיתי שמתקיים במפגשים מסאים אמיתיים. כשהוא מראה לנו את האנקג'י, בקתת הבוץ בכפר, הוא מראה לנו בקתה שבה ילך לישון ברדת החשיכה. וכשאנחנו עוזבים הוא לא רץ להחליף את השמיכה האדומה שלו למכנסי ג'ינס וחולצת טריקו.
צריך לזכור שמה שאנחנו חווים במפגשים הקצרים והצבעוניים האלה הוא מבט אל עולם הולך ונעלם שהדור הבא אולי כבר לא יזכה לפגוש. ובהתאמה, מה שהמסאי חווה במפגשים הקצרים האלה זה את העולם האחר והשונה.
זוהר נבון הינה מדריכה בחברה הגיאוגרפית. מעוניינים גם אתם בחוויה מסאית ? לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
