חלום ושמו אפריקה

בשיתוף מאגמה

היא תמיד היתה החלום שלי - אפריקה. סוואנות, בעלי חיים, שמיים אדירים. מאז שהייתי ילד דמיינתי את עצמי מתחבר לאריות, מתרגש מעדרי ג'ירפות ופילים, דוהר בסוואנות שאין להן סוף. אחרי הצבא כולם נסעו לטיול הגדול בדרום אמריקה או למכור תמונות ביפן ואני? חולם על אפריקה. חוסך כסף, מפנטז על מסע ארוך בלי הגבלת זמן, חולם על חיבור לטבע, על פעפוע של חיים, על נופי בראשית, על קצב וריח שהתגעגעתי אליהם עוד לפני שהייתי שם ובינתיים? חתונה, משכנתא, ילדים. ג'ונגל משל עצמי.

לנהוג את אפריקה (צילום: דניאל פלג)

ואז החלום הפך לקרוב יותר. אני התבגרתי והתבססתי, אפריקה, מצידה, נהיתה אפשרית יותר. הטיסות יותר זמינות, הלודג'ים נוחים, הרבה חברות מובילות לשם טיולים מאורגנים. ואני? אני לא הטיפוס שיצא לטיול מאורגן. לא מתאים לי לשבת ברכב ספארי עם עוד עשרה תיירים ונהג מקומי שמסביר את אותו ההסבר כמו קסטה שחוקה כל פעם מחדש. החלום עדיין נשאר, אבל הלבטים גדולים. אולי לא חייבים להגשים כל חלום?

התרגשתי כמעט כמו בלידה של הבן שלי (צילום: רן אמיתי)

לחוות את אפריקה מקרוב

אין מילים לתאר את החוויה. נתחיל בזה שהקבוצה מורכבת מאנשים כמוני. חולמי אפריקה ואוהביה, שמבקשים לחוות את אפריקה באופן אחר, בלתי אמצעי. מכשירי הקשר שנמצאים בכל ג'יפ הם ה"רדיו המקומי" שלנו, באמצעותם אנחנו נמצאים בקשר, עוקבים אחרי הוראות הנהיגה ומקבלים הסברים מרתקים מהמדריך הישראלי שלנו. יחד איתו נמצא גם מדריך מקומי משבט המסאי ושניהם מכירים כל פינה ושביל בשמורות של טנזניה. אלה השמורות העצומות בגודלן, המופלאות המסקרנות מלאות החיים והקסם.

הכי קרוב לטבע (צילום: רן אמיתי)

רגע לפני פרידה אני חייב מזכרת. לא סלפי, אלא צילום כמו פעם. (צילום: מאגמה)

המונח המדעי "בית גידול" מקבל פתאום משמעות אדירה. העיניים שותות בצמא את המראות: עדרי הזברות דוהרים, השמש פוגעת בפסי השחור- לבן המסנוורים שלהן, עדרי הגאנו דוהרים בפראות, ג'ירפות פוסעות להן בשקט כמו רקדניות בלט גבוהות ואצילות, גורי צ'יטה משתובבים מתחת לעץ ולהקת אריות פוסעת על השביל ומזכירה לכולם מי כאן המלך.

אנשים, סוואנות, בעלי חיים, שמיים אדירים. אפריקה (צילום: רן אמיתי)

באחד הבקרים בהם התארגנו בלודג' ליציאה, קיבל המדריך המקומי קריאה מ"חדר הלידה" של הטבע. את הקפה לקחנו לדרך, קפצנו על הג'יפים ויצאנו. רק אנחנו והשבילים שבשמורה, נוסעים רחוק מכולם אל הרגע המופלא: אמא פילה יולדת פיל. אחרי כמעט שנתיים של הריון, הוא נולד. גוש חמידות אפרפר במשקל 120 קילו עם חדק קטן, מגשש אל אמו לינוק. התרגשתי, לא נעים לומר, כמעט כמו בלידה של הבן שלי.

ביום האחרון אני שם לב שאין לי בכלל תמונות שלי. המצלמה מלאה תמונות של נופי אפריקה, קלוזאפים של אריה שמתחכך בגלגל הג'יפ, לונגשוטים של שקיעות ארוכות והמון רגעים של אושר מושלם. ללא ספק מצאתי משהו הרבה יותר מעניין מלצלם בסלפי את עצמי ולהגיד "הייתי כאן".

אנחנו נוהגים, ההגה בידיים שלנו, אתה מבין איזה חופש זה? (צילום: מאגמה)

אולי כי אני מרגיש בכל חושי שאני כאן. נושם ונוכח וחי. ובכל זאת, רגע לפני פרידה אני חייב מזכרת. לא סלפי, אלא צילום כמו פעם: אני מבקש מחבר למסע שיצלם אותי ורואה בתמונה גבר בשנות הארבעים, עם זיפים של שבוע, כובע ריינג'רים ומטפחת לצוואר, ניצוץ בעיניים וברק של חיים.

עברו הרבה שנים מאז חלמתי על אפריקה. והנה אני כאן, עומד על גג הג'יפ ופורס ידיים. והילד הזה הוא אני.

המסע הבא לטנזניה יוצא בפסח - הפרטים כאן

בשיתוף מאגמה