מסע נשי במרוקו

בשיתוף מאגמה

צהרי היום במרוקו. 28 נשים עומדות על גדות נהר המגון ומקיימות סוג של תשליך שבמהלכו כל אחת משליכה אל הנחל הזורם משהו שהיא בוחרת להשאיר במרוקו. לא קל להחליט בגיל 40 על מה אני מוותרת. על משהו שמעצבן אותי? משהו שמפריע לי? מה אנשים אחרים היו ממליצים לי להשאיר פה?? משהו באופי שלי? מה הבנות שלי היו רוצות שאזרוק לנהר? על מה בעלי היה רוצה שאוותר? והכי חשוב: מה אני הייתי רוצה להשליך? רגע לפני שהאבן שאני מחזיקה עוזבת את ידי, אני מחליטה ובוחרת: אני משליכה את הקיטורים! פשוט נפטרת מהם. מוציאה אותם מחיי ומפסיקה לקטר. ברוכה הבאה למרוקו.

נופים וצבעים שלא האמנתי שאפגוש פה(צילום: מאגמה)

מרוקו. שיירה של ג'יפים חורשת את נופיה המרהיבים מבוקר עד ערב ובתוכם אני וחבורת הנשים מופלאה שהגיעה למסע מאגמה צ'אלנג' עוברות יחד חוויה משותפת, מטלטלת ומרגשת.

רגע לפני שהגעתי לשדה התעופה דיברתי עם אבא. אמרתי לו שאני לא מאמינה שבגיל 40 אני יוצאת למסע עם נשים שאני לא באמת מכירה ושפתאום אני קצת בחזרה בתיכון: מרגישה צורך להתחבב על השאר ומפחדת להרגיש בודדה. מוזר, כל חיי אני מוקפת חברים ופתאום אני יוצאת לחלוטין מאזור הנוחות שלי.

מרוקו של הכפרים הקטנים(צילום: מאגמה)

אנחנו נוחתות במרוקו, יוצאות לדרך ומגיעות אל היעד הראשון שלנו: ורזאזאת - עיר הסרטים של מרוקו. בדרך אני כבר מכירה חלק מהבנות ולשמחתי כל מה שפחדתי ממנו פשוט נעלם: הנשים שנמצאות איתי חייכניות ונחמדות ומתברר שחלקן חוששות בדיוק כמוני. אני לא לבד.

למחרת אנחנו מקבלות את הג'יפים ומתחילות את המסע האמיתי, זה שיקח אותנו אל מרוקו האחרת, מרוקו של כפרים קטנים, דרכים נסתרות ונופים עוצרי נשימה.

מהרי האטלס אל מרחבי הסהרה(צילום: איה בן עזרי)

איתי בג'יפ נמצאות תמר, עומר וציפי וגם במקרה הזה, בהתחלה חששתי מהציוות הזה ומהר מאוד התברר לי שיש בינינו חיבור מצוין. בעזרתן הרגשתי מוגנת ואהובה.

והנה אנחנו בדרכים הנפלאות של מרוקו: נוסעות בדרכים מרהיבות, חוצות כפרי בוץ ומתרגשות מילדי הכפר, עוצרות להפסקת תה של "צוות מתוק" עם עוגיות ביתיות ותה חם. מגיעות לאזור ספר המדבר ושומעות בקשר ש"ג'יפ 2 שקע בחולות". לא עוברת דקה וכולן נחלצות לעזרה. קצת דחיפה בהדרכתה הסבלנית של עמית המדריכה שלנו שללא ספק נוכחותה שידרגה את המסע וזהו - חולצו! אפשר להמשיך בדרך. וכמה יפות הדרכים פה. אני מתפעלת מצבעים שלא האמנתי שאפגוש, מטעמים שאני טועמת פה וטעימים לי כל כך, מארגון נפלא של צוות המסע שלא מפסיק לדאוג לנו ושמוכיח כל פעם מחדש איך הכל נמצא בפרטים הקטנים.

חוצות את העמק האדום(צילום: גלית פרז)

אני מתרגשת ממפגשים אנושיים קטנים: נשים שמכבסות בגדים צבעוניים בנהר מחייכות אלינו ומעלות שאלות על קדמה ותרבות אבל מה שבאמת מצחיק זה שגם כאן, בסוף העולם כובסות הנהר משתמשות באותה אבקת כביסה שאני אוהבת להשתמש בה בבית. יש מצב שהעולמות שלנו פחות רחוקים ממה שנדמה לי.

משתתפות מסע מאמגה צ'אלנג' במרוקו(צילום: מאגמה)

ובתוך כל זה אנחנו הולכות ומכירות. מספרות על עצמנו סיפורים מפתיעים. צוחקות המון. מתרגשות עד דמעות. בכל יום שעובר אני מכירה טוב יותר את הנשים שחולקות איתי את המסע הזה. מקלפת עוד שכבה מכל אישה אמיצה ומבינה שנשים שעד לא מזמן היו לי זרות חולקות איתי סיפורי חיים שלעולם יישארו במרוקו.

השיירה שלנו חוצה את הרי האטלס(צילום: גלית פרז)

לילה. במיטה לידי ישנה תמר. עד לפני יומיים לא הכרנו ופתאום אני חולקת חוויה אינטימית עם מישהי שהיתה זרה לי לגמרי ובכל יום שעובר זה נהיה טבעי ומרגיש הכי בנוח. בבוקר אנחנו מתעוררות מול נוף מהמם ומתחילות את היום עם שיר מרגש. לא יאמן כמה קל לשמח אותנו פה ואיך בכל רגע אנחנו קופצות ושרות. אולי זאת מרוקו היפה, החמה ואולי זה אנחנו שפותחות את הלב אליה ואלינו.

הדס קליין מדווחת מהשטח(צילום: הדס קליין)

בדרך לזגורה אנחנו עוצרות לקבלת שבת. פסגת הר. נוף קדומים. מדליקות נרות כשברקע מתנגן לו שיר ואני נזרקת במחשבותי הביתה, למשפחה שלי. געגוע מציף אותי בשנייה. העיניים מתמלאות דמעות ואני חושבת על תמיר והבנות: זאת פעם ראשונה שאני נעדרת מהבית לשמונה ימים. שואלת את עצמי איך הם עכשיו ומה קורה איתם אבל רגע לפני שאני נמסה לתוך הגעגועים אני נזכרת באבן ההיא שהשלכתי על גדת הנהר. הבטחת לעצמך לא לקטר נכון? אז יאללה, בלי דמעות. את נמצאת במקום נפלא, עושה מה שאת אוהבת, מוקפת נשים שלא האמנת שתרגישי איתן טוב כל כך ומברכת את עצמך על הרגע שבו החלטת לצאת למסע הזה והם שם בבית? שיתגעגעו קצת. סומכת עליהם לגמרי שהם יסתדרו מצוין בלעדי.

שבת שלום מרוקו. שבת שלום ישראל. המסע שלי ממשיך. לא מקטרת לרגע.

מקומות ורגעים שאי אפשר להסביר(צילום: מאגמה)

מתאים לך מרוקו? החלה ההרשמה למסע מאגמה צ'אלנג'

בשיתוף מאגמה