מה שנאמר בקוסטה ריקה נשאר בקוסטה ריקה

בשיתוף מאגמה צ'אלנג'

קוסטה ריקה היא מדינה יפיפייה. אנחנו כבר שלושה ימים בתוך המסע, חולפות בנהיגת שטח בין הג'ונגלים לחופי הפרא של האוקיאנוס השקט. הנופים מרהיבים, הצבעים עזים, בעלי החיים מיוחדים והאנשים אדיבים. הכל נקי כאן. אין אשפה בדרכים, אין בדלי סיגריות ואפילו את נייר הטואלט אנחנו לא משליכות לאסלה, כדי שהיא לא תיסתם: קבוצה של שלושים נשים היא מראה לא אופייני כאן ולא בטוח שהאינסטלציה בקוסטה ריקה תעמוד באתגר שאנחנו מציבות בפניה.

אני מרגישה שהקולטנים שלי על טורבו ושכל חושיי מתעוררים. אני נושמת עמוק וממלאה את ריאותיי. רוצה עוד ועוד מהאוויר הזה, מהיופי הזה, מהריחות של האחר, האקזוטי, הירוק והנקי. איזה אושר, אני חושבת לעצמי, להחליף את האורבני, המוכר והנדוש שבחיי היומיומיים שלי במראות, ריחות וטעמים חדשים כמו אלה.

נוסעות בשיירה דבוקה ועוצמתית המרגשת אותי עד דמעות(צילום: איה בן עזרי)

אנחנו נוהגות ברכבי שטח 4X4 חדישים ומפנקים, נוסעות בשיירה דבוקה ועוצמתית המרגשת אותי עד דמעות ואני רק רוצה שמישהי תצבוט אותי בבקשה כדי שאאמין שאני באמת חלק מהגלויה הזו.

מה שנאמר בקוסטה ריקה נשאר בקוסטה ריקה

מיום ליום הצוות שלי הולך ומתגבש: אורלי, חייכנית תמידית וחובבת צילומים. בכל פעם שנשלפת מצלמה היא בפריים. אוריאן, שמאותגרת מנהיגת השטח ואנחנו תומכות ומפרגנות לה ושולי שתחגוג בעוד שבועיים יום הולדת 50 והיא "המבוגרת" של הצוות שלי. בכל שעה עגולה שולי מאבדת חפץ כלשהו ומרימה את כולנו לעזרה בחיפושים אחריו אז אני ממציאה לה את הכינוי "גברת איפה"?

רוצה להצטרף למסע הבא של מאגמה צ'אלנג'? הירשמי כאן

אנחנו לומדות להכיר אחת את השנייה, מיום ליום סומכות יותר ויותר זו על זו. מספרות, נחשפות, מקלפות עוד ועוד שכבות ואני מרותקת לסיפורים ולגילויים שמרגשים אותי עד בכי.

אפרת והחברות מול הנופים הפראיים(צילום: קרן ליכטנשטיין רז )

עד לפני כמה ימים הנשים האלה היו זרות לי לחלוטין, עכשיו אני מרגישה שהן חברותיי הטובות ביותר. איתן אני מגלה שוב ושוב שהחיים חזקים מהכל וכמה חשוב לי להפיק מהם את המיטב. ההסכמה שבשתיקה שמתקיימת בינינו מבטיחה שמה שנאמר בג'יפ בקוסטה ריקה יישאר בקוסטה ריקה וכשאנחנו מטפסות בנהיגה איטית וזהירה במעלה ההר, נוסעות בתוך יערות גשם ירוקים, חולפות על פני הרי הגעש כשברקע מתנגנים שירים עבריים אני מסמנת לעצמי את התמונה המרגשת הזאת שאני נוצרת בליבי וכבר עכשיו יודעת שאתגעגע אליה.

היתרונות של אין קליטה

פער השעות בין קוסטה ריקה לישראל בשילוב המקומות הנידחים והמרוחקים אליהם אנחנו מגיעות לא מאפשרים לנהל קשר רציף עם יקירנו בארץ. העובדה הזו גורמת למסע להיות מזוקק יותר: אני פה, כאן ועכשיו, עם החברות החדשות והמדהימות שלי שהן בעצם המשפחה שלי. כשיש קליטה אני מתקשרת לשגיא, בעלי המפרגן ואב השנה, מבררת אם הוא שורד, משקיטה את מצפוני וחסרוני וחוזרת מייד לחוות. לתת לכל רגע במסע הזה לחדור אליי. להישאר בתוכי.

אפרת רון יהוד ברגע של אושר(צילום: פביאנה יחזקאל )

בכל עצירה אני מתערבבת עם בנות נוספות מצוותים אחרים. רוצה להכיר כמה שיותר נשים מדהימות מהמסע הזה . מגלה שלכל אחת יש את "הסיבה שלה" בגללה הגיעה למסע:

הילדים פרגנו, הבעל שלח, הגרוש התחנף, זו צריכה מקום לעצמה, האחרת רוצה ללמוד לשחרר ויש מישהי שארגנה לעצמה את המסע כמתנת יום הולדת. המון סיבות הביאו את הנשים האיכותיות והמגוונות האלה להצטרף דווקא למסע הזה ואני מרגישה שאני הזוכה הגדולה של כל הסיבות.

אנחנו נשים. ביום- יום שלנו אנחנו נמלים חרוצות המנהלות ביד רמה את מפעל חיינו: בית – עבודה – חיים אישיים...אבל במסע, המציאות אחרת: החיים מתנהלים ללא שום התערבות מצידי. אין לי מושג מה מתוכנן לחצי שעה הקרובה, חצי היום הבא, שלא נאמר מחר ועבורי זהו החלק הכי נפלא במסע: להיות מובלת. להיות מסוגלת להרפות. לא לתכנן, לארגן, לדאוג, לכעוס, להתבאס או להילחץ. מישהו אחר ארגן, חשב דאג להכל ומפתיע אותי כל רגע ורגע. כל מה שנשאר לי זה רק לשחרר וליהנות. המסע הזה הוא רק שלי ולעצמי.

חושבת שזה תפור עליך? עכשיו ההרשמה למסע הבא של מאגמה צ'אלנג'

מתחילה להכיר את הקבוצה(צילום: איה בן עזרי)