המסע שנתתי לעצמי במתנה
זה מרגיש כמו לנסוע בתוך גלויה, זה כולל נהיגת שטח ולינה באוהל וזאת רק ההתחלה. יעל שביט חזרה ממסע מאגמה צ'אלנג' בארמניה, פגשה את ענת הראל וקרנית גולדווסר אבל בעיקר פגשה את עצמה
בשיתוף מאגמה
הלילה לפני המסע עובר עלי בלי שינה. הימים לא פשוטים גם הם. אני נעה בין אופוריה ופאניקה. פורקת ואורזת את התיק שוב ושוב. משאירה הנחיות והסברים בכל מקום אפשרי ובעיקר שואלת את עצמי: מה לעזאזל חשבתי?
נוחתות בארמניה. לילה. סביבי המון נשים שאני לא מכירה, מיכל שתהיה איתי בצוות ובג'יפ עוזרת לי לסחוב את התרמיל (הענק!) שהבאתי ומול מיטה נקיה עם סדינים צחורים שתינו נרדמות מהר יותר מכל הלילות שקדמו למסע. ברוכות הבאות לארמניה.
הלילה נישן באוהל. מקלחת לא תהיה. הקור לעומת זאת, הולך וגובר. אני לא בטוחה שעשיתי את הדבר הנכון. אבל במאהל הראשון מחכה לנו ארוחה נהדרת ומדורה דולקת ותחת השמיים מלאי הכוכבים של ארמניה, תחושה קטנה של שקט חודרת לי ללב.
ביומיים הראשונים אני עסוקה בעיקר בשאלה "מה אני עושה פה?" אני מסתכלת על ענת הראל וקרנית גולדווסר שנמצאות איתי במסע, שתיהן מדהימות בעיני. שתיהן חזקות ונבונות, שתיהן עברו דבר או שניים בחייהן. שתיהן נהנות מכל רגע ואיכשהו, כמעט בלי להרגיש, אני מבינה שגם לי זה קורה. אחרי ההלם, מתברר שגם אני מתחילה ליהנות.
מי היה מאמין שיפה פה כל כך?
קודם כל, אני נהנית מארמניה. מי היה מאמין שיפה פה כל כך? מי יכול לדמיין לעצמו הרים ירוקים כל כך, ואנשים חמים ונפלאים, ודרכי עפר קטנות שאין לי מושג איך מצאו אותם וכשמסתכלים מחלון הג'יפ החוצה מרגישים כמו לנסוע בתוך גלויה.
אבל הדבר הכי מדהים שקורה לי כאן הוא שנשים מדהימות, שלא הכרתי לפני המסע הולכות ונהיות מוכרות וקרובות אלי מיום ליום. אני מגלה שהדבר שהכי חששתי ממנו : להיות יחד במשך שמונה ימים רק עם נשים, מתגלה כדבר הכי כיפי, הכי מצחיק, הכי אינטימי והכי משחרר שחוויתי.
אולי זה רצף החוויות המרגשות שאני עוברת כאן. שמחבר אותי אליהן מהר כל כך אבל כל יום שעובר אני מרגישה חזק יותר את הרצון לצחוק, לחיות, להנות, לעוף.
ואני באמת עפה. ברכבל הארוך ביותר בעולם (מי היה מאמין שהוא נמצא בארמניה) תלויה בין שמיים וארץ. רועדת לפני, תוך כדי ואחרי אבל לא מוותרת.
זה קורה כנראה גם בזכות הצוות שלי: רק לפני שבועיים הכרנו. במסע הפכנו ל"צוות שלוש" אבל בעיקר הפכנו לגוף זורם, תומך, אוהב וצוחק. אוי, כמה צוחק.
אני יודעת בוודאות שזה קשור גם בצוות מאגמה שמוביל ומנהל את המסע. כל מילה שאכתוב כאן רק תגמד את המקצועיות, הביטחון ובעיקר: את האהבה שהצוות הזה מפיץ סביבו לעולם. גם אני רוצה לאהוב ככה את מה שאני עושה. אני אומרת לעצמי. ומבינה מה זאת השראה ואיך היא עומדת להשפיע על החיים שלי.
אני צוחקת המון, דומעת קצת, עושה דברים שבחיים שלי לא עשיתי, ובעיקר, רוצה שזה לא יגמר.
החלה ההרשמה למסע מאגמה צ'אלנג' לארמניה ודרך המשי
בשיתוף מאגמה
לפנייה לכתב/ת 
