מצעד של גאווה במדריד
השבוע נערך מצעד הגאווה בבירת ספרד. חזי מנע הגיע אליה בדיוק בשבוע שבו גרמניה, המדינה שבה הוא חי, הכריזה על אישור נישואים חד-מיניים. מנע חזר עם תובנות אישיות וחברתיות שנעות בין ברלין, מדריד ושאר העולם
לפני כמה שנים בדרך חזרה מחופשה באילת צלצל הטלפון שלי, ועל הצג שיחה מיוון: ״חזי, זה אבא, תתקשר לאימא, יש לה משהו להגיד לך״. כל ניסיונתיי לדובב אותו ולשכנע אותו להגיד לי את הדברים בעצמו עלו בתוהו. אבא שלי המשיך להתעקש שאתקשר לאימא שלי ואשמע את הדברים ממנה.
״אתה יכול להביא את החבר שלך לארוחת ערב״ היה המשפט שאבא שלי התקשה להוציא מהפה בעצמו. ועדיין, למרות הקושי, הוא עשה את מה שנדרש ממנו כראש הבית ואישר לי לשבת שבוע אחר כך מסביב לשולחן המשפחתי עם בן הזוג שלי דאז, לצד כל האחים שלי, שישבו עם בנות זוגן והילדים שלהם.
האישור הגרמני
בסוף השבוע האחרון אישר הפרלמנט הגרמני לזוגות חד-מיניים להתחתן. חברי מפלגת הירוקים מיהרו להעלות את הצעת החוק שוב להצבעה, עוד לפני סיום המושב והבחירות הקרבות, בהתבססם על אמירה של הקנלצרית מרקל, שלפיה אם תיערך הצבעה בעניין היא תאפשר חופש הצבעה לחבריה למפלגה.
כנראה שלבתו של כומר קשה עדיין לומר – "אני בעד". ועדיין, הפעם נמנעה מרקל מלהשתמש בכוח שלה כדי למנוע זאת ובכך סללה את הדרך לחברים מהאופזיציה והקואליציה להצביע בעד החוק, ברוב של 393 מול 226. אגב, נתון מעניין הוא שכל חברי הפרלמנט המוסלמים הצביעו בעד הצעת החוק.
החדשות המפתיעות מהבית תפסו אותנו במהלך חגיגות מצעד הגאווה העולמי במדריד, בירת ספרד. גם ספרד בעלת העבר הקתולי הצליחה להפתיע את מדינות האיחוד והייתה המדינה השנייה - אחרי הולנד - שאישרה נישואים חד-מיניים וזכויות אימוץ לזוגות להט"בקים.
זה קרה כבר ב-2005, כשנה מיום היבחרה של המפלגה שהבטיחה לעשות זאת, מה שמכתיר כיום את מדריד כעיר הטובה ביותר עבוד להט״בקים. כך עלה במחקר שנעשה לאחרונה, שסקר בין היתר דייטינג, ביטחון ושוויון זכויות. ואכן, את היותה של מדריד טובה לקהילה יכולנו להרגיש ברחובות העיר, ולפי ההערכות הגיעו שלושה מיליון איש לחגוג יחד עם תושבי העיר - גאווה עולמית.
הרחוב הסולידרי מול המסיבות המזויפות
במצעד, שהחל בשעה חמש בערב ונמשך עד חצות, הייתה הרגשה שיש כאן יותר ממסיבה גדולה, כמו במצעדים אחרים. ההרגשה כאן הייתה יותר כמו מפגן אמיתי של סולידריות בחופש להיות אתה ולאהוב את מי שאתה רוצה. במשך שעות צעדו קבוצות הקהילה הלהט״בקית מכל העולם וארגונים תומכים, בהם אף צועדים חירשים, ורק אחריהם הגיעו המשאיות עם המוזיקה המקפיצה.
לעומת זאת, דווקא במסיבות הרשמיות - ואני יכול להעיד רק על הליין של WE"", שאליו בחרנו ללכת - הרגשנו שפחות ״אוהבים אותנו כמו שאנחנו״. שיא שלילי רשמה המסיבה המרכזית בשבת, כ-40 ק״מ מחוץ לעיר, שאליה התאפשר להגיע באוטובוסים, והתור אליהם ארך יותר משעה.
במקרה שלנו ניסינו לחסוך את הזמן והשקענו במונית בעלות של 50 אירו נוספים רק כדי להגיע למסיבה באוויר הפתוח הקר. נאלצנו לעמוד בתורים ארוכים של 40 דקות ויותר לעמדות רכישת כרטיסי שתייה.
כל שנותר לי היה לרחם על הדי-ג׳יי הישראלי הנפלא, שגיא קריב. אני משער שהוא נאלץ לנגן בקור מקפיא יחד עם הרקדנים על הבמה, בעודנו משתמשים באפשרות לוותר על מי שלא מתייחס אלינו בכבוד ולחזור למדריד מוקדם יותר.
על האוטובוס בחזרה תהינו על קנקנו של המודל הכלכלי של האירוע, שכנראה בונה על זה שכל מבלה ישרוד את התור לרכישת הכרטיסים רק פעם אחת במסיבה ויתפתה לרכוש כמות כרטיסים גדולה יותר מזו שיוציא בפועל, מבלי שיוכל להשתמש בהם במסיבה הבאה.
אבל מה שהמודל הזה מפספס - ולצורך העניין, זה רלוונטי גם למודלים לניהול משפחה ומדינה – שהזלזול באנשים שעליהם המודל "בונה" כדי להרוויח קצת יותר, גורם לו בסוף לאובדן אדיר.
מי שעומד מאחורי המודל הזה כנראה עיוור לאובדן שנגרם מבריחת האנשים שפשוט לא אוהבים שעובדים עליהם או שמנצלים אותם. אלה מוותרים מראש על הגעה בשנית, כמו שקרה במסיבת הסגירה, כשבחרנו להישאר לבלות במדריד.
״בשבוע הגאווה במדריד - הכיף האמיתי הוא הרחובות והאנשים שבהם״, אמר לי בחור אנגלי שגר כבר עשר שנים בעיר. ואכן הכיף הגדול היה כמה שעות של תהילה ביום של המצעד, כשספרדים שהגיעו מכל רחבי המדינה עצרו אותנו כמעט בכל שני מטרים וביקשו להצטלם איתנו או לצלם אותנו.
"מדריד אוהבת אותך"
החוויה הזאת הפכה את הסיסמה שנתלתה ב-Plaza Mayor לכבוד המצעד: ״תאהב את מי שתאהב, מדריד אוהבת אותך״, בספרדית ובאנגלית, ליותר מרק סיסמה. היא הפכה אותה לחיבוק אמיתי מאנשים - שעד שנת 1975 חיו בשלטון דיקטטורי והיום משמשים דוגמה להתנהלות של חברה סובלנית כלפי אוכלוסיות שונות (ולא רק כלפי הקהילה עצמה אלא גם עבור המשפחה של חבריה).
אני מעולם לא אמרתי לאבא שלי תודה על שיחת הטלפון מיוון, ואם הייתי אומר, סביר להניח שהוא היה עונה לי כמו תמיד, ״תפסיק עם השטויות שלך״. אבל להגיד "תאהב את מי שתאהב, אני אוהב אותך כמו שאתה", כמו שעשה בדרכו שלו - זה לא שטויות. זהו משפט שחשוב שכל אחד ישמע במילים - ובמעשים - מההורים שמגדלים אותו ומהמדינה שהוא חי בה.