איך זה לישון בתוך צינור? בדקנו
צימרים עם נוף קסום ואווירה רומנטית יש בכל מקום, אבל מתי יצא לכם לישון בתוך צינור בטון בקוטר שני מטר שהפך לחדר מדוגם עם מיטה זוגית ומזגן, ועוד בשליש מחיר? אורין ויינברג ובן זוגה בילו בגרסה הישראלית של מלונות הקפסולה היפניים: צינֶר בחוות נאות שבהר הנגב
סוף שבוע, נוסעים לנגב. הנוף העירוני מחוץ למכונית מתחלף לאט בצהוב המדברי, השמש מחזירה קריצה, והלחות מתאדה ומפנה מקום ליובש שתמיד עושה טוב לשיער. המטרה: לישון בצינור. לא, לא צימר - צינור.
"מה רע לי במיטה הנוחה שלי שאת גוררת אותי להרפתקאות?", שואל בן זוגי, אבל עד סוף המשפט כבר הגענו לחוות נאות, שעה וחצי מתל־אביב, לבדוק את המיזם החדש שנבנה כאן העונה לשם "צוותא Tube Hostel", או, אם תרצו - "צינֶר".
יצאנו מהאוטו. השקט המענג מכה באוזניים. "פאדיחות", אני אומרת לו, "להגיע עם מזוודה ללילה במקום הזה. גם תיק היה מספיק". אנחנו נכנסים למעין חדר אורחים עם כמה שולחנות, מדף ספרים ופסנתר, שבו ממתין זוג צעיר לקבל את הצינור שלו, וריח עז של גבינות עיזים חודר לאף. החווה, מלבד היותה מקום לינה, מתפעלת גם מחלבָהּ. הכל על טהרת העז.
מעז יצא מתוק
את פנינו מקבלים גדי ולאה נחימוב, בעלי החווה הנעימים והנחמדים. הוא ארגנטינאי עם שאריות מבטא, היא רק חצי, אבל החיוך שלה שלם לגמרי. על חולצתה ציור של עז לצד הכיתוב, "לא סתם הולכת אחרי העדר" - רמז לבאות. הם מובילים אותנו לעבר החדר, בחווה הזו יש עוד ארבע בקתות - צימרים זוגיים ומשפחתיים. לשם אנחנו לא הולכים.
שורת צינורות מים מדוגמים וענקיים נפרשת לפנינו. אנחנו ניגשים לצינור מספר 8. גדי פותח דלת זכוכית שקופה. הצינור מכיל מיטה זוגית, שתי מנורות קריאה, ואלוהים קטן שתלוי ממעל בדמות מזגן - אחד השדרוגים המשמעותיים שמציע הצינור בחום המדברי. על הקיר ליד המיטה כתובות הוראות השימוש, למי שעוד יש לו ספק: "מקום להירגע ולאהוב עיזים".
גודלו של כל צינור הוא בסך הכל שני מטרים וחצי אורך על שני מטר רוחב (אחיי הקלסטרופובים, אולי כדאי שתוותרו הפעם). אנחנו דוחפים את המזוודה מתחת למיטה ויוצאים לתור את המקום. במתחם האסתטי יש עוד שני צינורות עם שירותים נקיים משותפים, וכן מקלחות משותפות. ערסלים, ספסלי ישיבה, מעין צינור "זוּלה" לישיבה בחוץ וגם בריכת שכשוך חיננית.
זו בדיוק שעת החליבה, ואני רצה אל העיזים כדי לא לפספס. את פניי מקבלת מתנדבת בורמזית חביבה שמפליאה לסדר את העיזים אחת אחרי השנייה, והופ - חלב לבן ניגר לתוך צינורות לצלילי מכונה רעשנית. בחדר האחורי לאה כבר שוטפת ומברישה בקפידה גוש גבינה משל היה תינוק פרוע שיער.
15 שנה שהחווה קיימת, זו לא הייתה אלא פיסת מדבר צחיחה כשגדי ולאה קיבלו אותה לראשונה. עם אוהל קטן, שתי מכוניות, חמישה ילדים ו־48 גדיות, הם הגיעו למקום והחלו להפיח בו רוח חיים. והכל, עד לרמת השולחן שסביבו ישבנו, שנבנה במו ידיהם.
גדי, בעברו מבעלי מסעדת אל גאוצ'ו, ולאה - בני 56, יחד מכיתה ה'. יום אחד הם החליטו לעזוב הכל ולחיות את החלום - טיול של שנה וחצי על אופנוע מסביב לעולם. מאז הם חיים בקרוואן בחווה, עם נוף למדבר הפראי ודלת שאף פעם לא סגורה, וממשיכים לגלות את העולם בין הוסטלים ואתרי קמפינג.
החברים שלהם, אומרים בני הזוג, כבר לא יהיו מופתעים משום דבר שיחליטו לעשות. "הגבול בין אומץ לטמטום מאוד דק", אומר גדי בחיוך, "רק כשנגמור את החיים נדע אם מה שעשינו היה נכון בדיעבד".
צער בעלי צינורות
אז מה פתאום צינורות? "הרבה פעמים היינו מקבלים טלפונים מאנשים ששואלים על הבקתות: 'כמה זה עולה? 890 שקל ללילה? אה, זה לא בשבילי'. יש פה בעיה. העלויות בארץ גבוהות, ככה שמלונאות וצימרים זה עסק מאוד יקר.
זה לא שבעלי הצימרים חוגגים על האנשים, אבל העלויות לא תלויות בנו. הייתה לנו כל הזמן הרגשה שיש חשיבות מאוד גדולה להנגיש את המדבר גם לאנשים שלא יכולים להרשות לעצמם. רצינו לעשות משהו ברמת מחירים אחרת. שמנו לנו למטרה שזה יהיה בין חצי לשליש מרמת מחירים של צימר מהסוג שלנו".
ואכן, לילה בצינר בחווה יעלה משמעותית פחות מצימר - 320 שקל כולל ארוחת בוקר קלה. אלטרנטיבת אמצע בין צימר לאוהל, למי שכן מעוניין בלוקסוס כמו מזגן ומיטה. בקרוב, כך מבטיח גדי, גם ייבנה במקום מטבח לשימוש האורחים, ובכל ערב תידלק מדורה עם אפשרות לגריל.
רעיון הצינורות משתלב עם טרנד מלונות הקפסולה שצבר תאוצה בעולם בשנים האחרונות: כך, ביפן תוכלו לישון לצד ספרים בקפסולה המעוצבת כספרייה, בטאיוואן יש מיטות קפסולה בסגנון עתידני, וקונספט השינה בצינור כבר קיים באוסטריה ובמקסיקו. ובישראל, קפסולות כחול־לבן: את הצינורות שלהם הזוג נחימוב רכשו היישר ממפעל השפד"ן. למעשה, הם הצילו אותם מטחינה, לאחר שלא נמצאו ראויים לשמש כמובילי מים. ממש צער בעלי צינורות.
באזור תוכלו למצוא שלל מסלולי הליכה - מסלול קל למשפחות בעין עבדת, הליכה לאור ירח מלא בנחל חווארים או המעיין החבוי בעין עקב. אנחנו הלכנו על האופציה המשמינה והסולידית - רביצה. וגם גיחה בערב ל"פאב 40" ביישוב טללים, מרחק של כשבע דקות נסיעה והמבורגר אחד מהחווה.
"אנחנו מציעים לישון עם דלת פתוחה. בכלל, אצלנו אין מפתחות", אמרה לאה, ואני חייכתי בספקנות ומתוך נימוס. כמה שעות מאוחר יותר, לפני השינה, פתחתי לרווחה את דלת הצינר, שאפתי מלוא הריאות אוויר מדברי קריר, והותרתי אותה פתוחה. בהמשך הלילה נכנעתי: עם כל הכבוד למשב האוויר, השילוב של קירות בטון ואפס חלונות נותן את אותותיו. הדלקתי את המזגן והצטנפתי במיטה.
גסטהאוס במדבר
לא סתם המילה "צוותא" היא חלק משמו של המקום. המטרה היא לאפשר ללנים בצינרים להכיר ולשבת יחד במין אווירת גסטהאוס חו"לית. כל כך חבל לשמור את הפתיחות החברתית הייחודית הזו רק לטיולים בחו"ל, כשממש כאן טמונות הזדמנויות כאלה בכל גיחת סופ"ש קלילה.
כמובן שאין בכך הכרח, תמיד שמורה לכם הזכות להחליט שאתם דווקא מעדיפים להתכנס בתוך עצמכם בשלווה. אנחנו, לעומת זאת, הכרנו את תמר וחנה, שתי טיילניות אדוקות וחביבות. לשמחתי, עד מהרה מצאתי את עצמי מדגמנת יוגה בשיעור שהעבירה תמר לאורו של הבוקר.
"הקהל שמגיע לחווה באופן כללי מדהים", מעיד גדי. "אנחנו אנשי שירות, מכירים סיטואציות שבהן רוב האנשים נהנים ותמיד יש איזה מניאק שמקלקל לך את היום, כי שירות זה שירות, אבל פה אין לנו את זה. 15 שנה אנחנו רצים והקהל הוא נפלא".
השעות חולפות, השמש לא מרחמת, ועור הפנים הבוער שלי מצר על כך שאין יותר פינות מוצלות בנמצא. קול פעייה מושך אותי מאי שם, ואני מגיעה לדיר. עיזים וכבשים משני צידיי. פתאום אני פוגשת בטלה קטן שמטייל חופשי ומתקרב אליי. נזכרתי בסיפור של לאה, על הטלה שאמא שלו סירבה להניק אותו ועל כן הם מאכילים אותו בבקבוק, ומאז בכל פעם שמגיעים מבקרים הוא מחפש עליהם את בקבוק ההאכלה.
אני נעמדת לבסוף, שבויה עדיין בקסמו של הרגע, ופונה חזרה לצינר מספר 8 לארוז את החפצים. הפעם סוגרת את הדלת, נפרדת מהחווה ומהמדבר האהוב עליי כל כך. "לישון בצינור לקחת אותי, אה?", אומר בן זוגי באוטו בדרך חזרה ומשלב את ידי בידו. "הייתי נשאר עוד".
