ביקרנו בחדר הזעם היחיד בישראל
"לאחר היסוס קל ותהליך מהיר של הסרת עכבות מוסריות ומעבר למצב חוליגני אלים, אני מוריד את לום הברזל הכבד בכל הכוח על האגרטל המסכן" – שלחנו את אסף קמר, כתבנו הרגוע בדרך כלל, ל-2Break בתל אביב, והוא חזר עם כתבה עצבנית במיוחד
נמאס לכם מחדרי בריחה? הכירו את האטרקציה החדשה – חדר זעם. זה מתחיל כמו חדר בריחה, אבל מהר מאוד הופך למשהו אחר לגמרי. בחדר בריחה אתה שובר את הראש, מפעיל את המוח, חושב ומתעמק – וב"חדר זעם" אתה פשוט נכנס לאטרף ומתחיל לשבור חפצים.
הסינים משתגעים על "חדרי הזעם"
ההיפך מהחינוך שעליו גדלנו בבית
משם אנחנו עוברים לחדר צדדי עמוס מדפים, שעליהם מוצגים עשרות פריטים שונים ומשונים למטרות שבירה והשחתה. על הפרק: אגרטלים מחרסינה, צלחות וכוסות, צעצועים ובובות. בפינת המיוחדים המסקרנת ניתן למצוא מסכי מחשב, מדפסות והפתעות נוספות.
"המחירים נעים בין 140 ל-225 שקלים, תלוי מה לוקחים לשבור. יש פה כל מיני חבילות", מסביר לנו עמית מגר, מבעלי חדר הזעם. מגר נהנה לספר על המגוון הרחב של הלקוחות, ומתברר שיש אנשים זועמים בכל חלקי החברה בישראל: "יש פה לפעמים עורכי דין או זוגות מאוהבים שבאים לחוויה עצמה. כעיקרון החדר לא מיועד לילדים, מכיוון שציוד המיגון מתאים למבוגרים".
אנחנו מקבלים סלסילה, כמו בסופר, עוברים בין המדפים השונים וממלאים אותה בערימה של כלי חרסינה ובובות חייכניות בגדלים שונים לצד ציוד מחשוב - שהולכים להיהרס בקרוב. הקטע שאתה משלם כסף כדי לשבור חפצים תקינים קצת מביך ומטריד. זה בדיוק ההיפך מהחינוך והערכים שעליהם גדלנו בבית, אבל אחרי כמה דקות אנחנו מתרגלים להזיה הסוריאליסטית ונכנסים לאווירה האנרגטית והאלימה בסגנון "התפוז המכני".
מנפצים אגרטל ומתחילים להתחרפן
חדר הזעם עצמו הוא חדר די קטן שבמרכזו עומד שולחן יציב - עליו מציבים את החפצים להריסה. על השולחן מחכים לנו שני לומים אמיתיים וכבדים מברזל מגולוון, ובפינת החדר יש ערימה ענקית של זכוכיות ושברי מחשבים, עדות אילמת לזעם ולעצבים הרופפים של אלה שביקרו בחדר לפנינו.
המוזיקה הקצבית מתחילה, בדיקת בטיחות אחרונה של המפעיל שמוודא שציוד המיגון והמסכה נמצאים במקום הנכון - ואפשר להתחיל לשבור!
לקחתי אגרטל פרחים מחרסינה עם ציורים בסגנון סיני, העמדתי אותו על השולחן, ולאחר היסוס קל ותהליך מהיר של הסרת עכבות מוסריות ומעבר למצב חוליגני אלים אני מוריד את לום הברזל הכבד בכל הכוח על האגרטל המסכן, שמתנפץ לאלפי רסיסים בצליל מדהים ומשכר של אנרכיה.
את השברים שנשארו על השולחן אנחנו מעיפים לכיוון ערימת הזכוכיות שבפינת החדר, ומיד אנחנו מניחים על המוקד ערימה יפה של צלחות חרסינה לבנות. בשלב הזה אנחנו מתחילים להתחרפן, שוברים צלחות על השולחן, על הקירות וגם באוויר, וכאן מורגש מאוד הצורך בציוד מיגון, מכיוון שכמות הרסיסים והשברים שעפים לכל עבר יוצרת תחושה פלסטית מטורפת של מארב אבנים בקסבה של שכם.
עוד אגרטל גבוה ועוד כוסות, ואפילו גלובוס חמוד עם מנורה פנימית, מוקרבים על מזבח הנהנתנות הוונדליסטית, ואנחנו מתחילים להזיע בתוך ציוד המיגון הכבד.
אנחנו מחליטים לעלות שלב במלאכת ההרס והשיגעון ומציבים מסך מחשב על השולחן. הגיע הזמן לנקום בעולם הדיגיטל המאיים, ועם הלומים אנחנו מקצצים אותו לחתיכות קטנות. גם המקלדת חוסלה במהירות, אבל המדפסת המעצבנת שיחקה אותה קשוחה. מזל שאחרי כמה מכות טובות בכל כיוון גם היא התפרקה לחתיכות פלסטיק קטנות ושברי ברזל.
ואז צלם ynet הניח את המצלמה - וזעם
צלם ynet טל שמעוני, שתיעד את נתיב ההרס הקטלני מאחורי מסתור פלסטיק קשיח, מאוד מקנא בנו. לטענתו, סגנון העבודה הלחוץ של צלם חדשות בישראל הוא מקור קלאסי לזעם - וגם הוא רוצה להשתתף בחגיגה.
הוא מעביר לי את המצלמה, מעמיד על השולחן השחור, שבאופן מפתיע נשאר שלם, ערימה של צלחות, אגרטל סיני וג'ירפה גבוהה, חמודה ומחייכת מחרסינה. הוא לוקח את הלום, ובהתקף עצבים מושלם ומתוזמן מתחיל לשבור את החפצים המסכנים.
כל הנפה של הלום מזכירה לו אירוע חדשותי אחר שצילם או הוראות מההפקה בדסק: "בחירות מקומיות!", "המלחמה בעזה!", "סע לצפון!". האוויר מתמלא בשברי חרסינה מעופפים וצרחות של אושר. "זה מדהים, ממש תענוג", מספר שמעוני. "אני צריך לבוא לכאן פעם ביום".
לסיכום, היה כיף וקצת מוזר - וממש לא נרגענו. לאחר שפרקנו וצרחנו ושברנו עשרות פריטים והתמלאנו באדרנלין, התקציב נגמר ויצאנו מזיעים ומרוגשים לרחובות דרום תל אביב, בועטים בפחים ובארגזי קרטון, מנסים לחזור למציאות המעצבנת ולעולם התרבותי שעזבנו לפני שעה קלה.
לפנייה לכתב/ת 
