יצאנו לשטח עם האנשים שמסמנים את שביל ישראל
איתי אילנאי הצטרף לעבודות לפתיחת המקטע החדש של השביל הפופולרי שיכלול לראשונה את מצדה וים המלח. אז איך קבעו את המסלול, מי האנשים שעומדים מאחורי הסימונים המפורסמים על הסלעים ולמה חמש בבוקר זה כבר אמצע היום בשבילם
החום מכה בנו ללא רחם וים המלח מחזיר את אור השמש כמראה. סער אהרן צועדת לאחור, מרימה מעט את שולי הכובע ותוקעת בסלע מבט נוקב. "אני מנסה לדייק את הכיוונים", היא מסבירה, ידיה על מותניה ועיניה משוטטות ימינה ושמאלה. "אני מנסה לדמיין את המטייל שמחפש עכשיו את המשך השביל". אחר כך היא מתיישבת שוב על הקרקע ושולפת את המכחול. קפלי האבן מתמלאים שלושה פסים שמנים, מדויקים, של צבע טרי.
שביל ישראל בסרטונים: חשבון האינסטגרם שהפך ליומן מסע
חינם להורדה: מפות של 52 מקטעי שביל ישראל
אנחנו נמצאים בפינה הדרום-מערבית של מדבר יהודה והכל מסביב גווני גוונים של חום. אבל בשבועות האחרונים החלו לצוץ כאן גם שלושה צבעים חדשים – לבן, כחול וכתום, צבעי הסימון של שביל ישראל. מתברר שעד כה מותג הטיילים הנוצץ, שחוצה את המדינה מצפונה לדרומה, פסח על פנינת הטבע שהיא מדבר יהודה, אך לא עוד: בחודש ספטמבר מתוכנן להיפתח מקטע חדש של השביל שיעשה צדק היסטורי ויחלוף בנופי המדבר הפראיים, בנחליו המחורצים, ייגע בים המלח ויטפס גם אל מצדה.
מדובר בכחמישה ימי הליכה לא קלים וכדי לאפשר אותם בצורה בטוחה ותוך שמירה על ערכי הטבע, צריך שהשביל יהיה מסומן היטב. בדיוק בגלל זה יש את סער. היא בת 24 מהיישוב חרשים, תלתליה חומים, עיניה ירוקות ולצווארה כרוך צעיף דק שאולי היה פעם כחול, ועכשיו הוא אפור דהוי מרוב שמש ואבק. כבר שנה ושלושה חודשים שהיא עובדת כמסמנת שבילים, מסתובבת מתחת לשמש עם סט של צבעים ומכחולים, משאירה רמזים שיסייעו למטיילים להגיע בשלום ליעדם. "תקופה נהדרת", היא מחייכת. "מתנה שאני מאחלת לכל אחד".
חמש בבוקר בערד, עדיין קר. אני עייף. מגרש החניה שבו קבענו להיפגש ריק לחלוטין ומסביב חשוך, מלבד פס דק של אור שמתחיל להסתמן במזרח. מתוך האפלה מגיח הטנדר של איציק בן דב. פניו רעננות. "בדרך כלל עם אור ראשון אנחנו כבר מתחילים עבודה בשטח", הוא צוהל לעברי. "אבל בשבילך התחלנו היום מאוחר".
הוא יליד משואות יצחק שאהב לטייל מבטן ומלידה, הדריך בבית ספר שדה, טיפס על פיסטינים וצלח ואדיות. אבל בשלב מסוים החיים לקחו אותו לטיול בשביל עוקף, ורק אחרי 20 שנה החליט לשוב לאהבתו המקורית. לפני כחמש שנים הצטרף לוועדה לשבילי ישראל של החברה להגנת הטבע, גוף ציבורי שאמון על אלפי הקילומטרים של שבילי טיול בישראל. בוועדה חברים גם נציגים מרשות הטבע והגנים, הקרן הקיימת לישראל, משרדי החינוך והתיירות ועוד.
התואר הרשמי של איציק הוא "רכז סימון שבילים", אבל בפועל הוא האחראי על הזרוע המבצעית של הוועדה. אם לדייק את תפקידו עוד יותר, הרי שאיציק הוא האיש שטובע את העקבות בחול, והיתר צועדים אחריו. אין שביל שהוא לא מכיר, אין עיקול נחל שחמק ממנו. לפקודתו סרים ארבעה עובדים נמרצים, בדרך כלל צעירים אחרי צבא, שני בנים ושתי בנות, שעיקר עבודתם תחזוקת הסימונים בשבילים הקיימים, אותם יש לחדש מדי שלוש שנים. מעת לעת הם גם פורצים ומסמנים שבילים חדשים. היום, למשל.
פנים הטנדר של איציק מצולק כתמים בשלל צבעי הקשת. "ככה נראה רכב של מסמן שבילים", הוא אומר מבלי להתנצל. הטנדר מתחיל להחליק מטה אל ים המלח ואיציק מפליג בתולדות החברה להגנת הטבע, נוגע בפלמ"ח, בעדינותם של פרחי הבר, בחשיבותו של אגמון החולה. השמיים מולנו הופכים לקנבס שעליהם מצייר מישהו בסגול.
אם תשאל את איציק שאלה פשוטה תקבל תשובה שמתחילה ב-1940. עוד בימי המנדט הבריטי נערים ונערות עבריים חקרו ברגליהם את אפיקי מדבר יהודה, ובשנות ה-60 אנשי עין גדי החלו לסמן בו שבילי מטיילים. אלא שעם הקמת שביל ישראל בשנות ה־90 הופקר המדבר לגורלו: השביל התעלם לחלוטין מפנינת החן הזו, אולי בשל הזוויות הבלתי אפשרויות של נחליו, שהרתיעו את המתכננים. במקום לרדת למדבר המשיך שביל ישראל, אם כן, בקו ישר המחבר את המכתש הקטן וערד, חולף דרך אזורי התעשייה המאובקים והתפלים של מישור רותם. זו הייתה, בכל קנה מידה, החמצה.
כל זה לא מנע משביל ישראל, שיזמה החברה להגנת הטבע, להפוך לבוננזה תיירותית, אתגר שכל מטייל שמכבד את עצמו חייב לכבוש. מאז נחנך ב-1995 חלפו ב-1,100 הקילומטרים שלו – מקיבוץ דן ועד בית ספר שדה אילת – אלפי מטיילים מרוצים, ישראלים וזרים כאחד. בשנים האחרונות החלו רבים מהם להתלונן שמדבר יהודה נותר בחוץ. "שביל ישראל לא עובר במצוק ההעתקים, מצדה, ים המלח!" מזדעק איציק. "לפני שנתיים אנחנו, ביחד עם רשות הטבע והגנים, החלטנו שצריך לתקן את העניין הזה".
סימון השביל בצבע הוא רק החלק האחרון בתהליך בנייתו המפרך של שביל חדש. לפני כן יש צורך בתקופה ארוכה של תכנון, תיאום ופיתוח, במהלכה טחנו סוליות נעליו של איציק את אדמת המדבר עד דק. בסופו של דבר שורטט התוואי, בחיל ורעדה, על פני 80 קילומטרים והוא יוצא מהמכתש הקטן מזרחה, מתחבר למדבר יהודה דרך הגבים של נחל פרס, מתצפת על השבר הסורי האפריקאי משלל זוויות, חולף ליד שיניו המחודדות של הר סדום, חוצה את אדמת הירח של מישור עמיעז, מתפתל בערוץ הלבן של נחל פרצים, מתחבר לטיילת ים המלח דרך נחל זוהר, מנצח את מתלולי מצוק ההעתקים דרך מעלה מור וחולף במצדה, לפני שהוא מגיע לערד.
השמש כבר בשמיים אבל מזג האוויר עוד נעים. אנחנו יורדים מהכביש אל תוך השטח ונתקלים בשועל ששב למאורתו ממשמרת לילה. בהמשך נראה גם חרדון־צב משתזף על סלע. מרבית התוואי החדש של שביל ישראל – שבחלקו הגדול מתבסס על שבילי מטיילים קיימים – כבר סומן. מה שנותר כעת הוא לסיים את הסימון במעלה צורים, שלמרגלותיו אנחנו מחנים.
במקביל לתהליך הסימון, ברשות הטבע והגנים מפתחים בימים אלה חניוני לילה לאורך הציר. "זיהינו ששביל ישראל לא עובר בשני אתרי חובה, מצדה וים המלח", אומר הראל בן שחר, מנהל מרחב ערבה ברשות הטבע והגנים, אותו אנחנו פוגשים בתחתית מעלה צורים. "לכן בנינו קטעים חדשים של השביל שלאורכם יוכלו לישון בבטחה בחניונים עם גישה למים".
בארגז הטנדר של המסמנים ערכות של צבעים שונים, מברשות צביעה, מדללי צבע, מכלי צבע, פקקים, מקושים, מברשות ברזל לגירוד משטחי סלע, מזמרות לחיתוך ענפים ועוד. הם בוחרים את הציוד לו יזדקקו ומסדרים אותו בערכות ייעודיות, שאותן הם נושאים ביד. השמש מטפסת ברקיע וריח קרם השיזוף מתערבב בריח הצבע.
ערכת הצביעה בידו האחת, השנייה אוחזת מקוש, גיא מספר על שגרת העבודה של צוות המסמנים. מסתבר שמדובר בנוודים שמוצאים עצמם בכל שבוע בפינה נידחת אחרת של ארץ ישראל. "בקיץ אנחנו בעיקר בצפון ובחורף בדרום, ישנים באכסניות נוער, בבתי ספר שדה ולפעמים גם בשטח, ובכל בוקר קמים ומתחילים לסמן", הוא מספר. "המנהג הוא שבצהריים כל אחד מכין לעצמו משהו לאכול, בדרך כלל סלט או ארוחה קלילה אחרת, ובערב אנחנו עושים ארוחה משותפת כאשר כל פעם מישהו אחר מבשל לכולם".
זו שגרה שוחקת, לא פשוטה, אבל מתגמלת. לדבריו לא משעמם לצבוע סלעים מבוקר עד ערב ובכל יום קורה משהו חדש. אחד משיאי הקריירה שלו, למשל, התרחש בחורף האחרון בנחל עשוש, ביום שהתחיל שטוף שמש. "סיימנו לסמן שביל רכב וראינו שיטפון מתחיל", הוא מספר. "הכל ממש התרחש לנו מול העיניים, מהעננים השחורים שהתאספו בשמיים, דרך הגל הראשון ועד הסוף. זה היה מדהים".
סימון שבילים הוא מלאכה לא פשוטה. מעבר לאתגר הפיזי, יש צורך להבין את ראשו של המטייל, להיכנס לנעליו במלוא מובן המילה. הסימונים, כך מסביר לי איציק, מקיימים דיאלוג של ממש עם ההולך בשביל. "רוב הסימונים משדרים למטייל 'תירגע, אתה בסדר, אתה בכיוון'", הוא אומר. "מדי פעם יש גם פנייה או צומת שזה סימון חשוב מאוד, ולכן אחריו תמיד יהיה סימון נוסף במרחק קצר. אם אתה עומד בצומת ולא יודע לאן לפנות, תמיד תדע שמהצומת עצמו תוכל לראות בעין את הסימון הבא".
מה אתה מחפש במסמנים?
"אנשים שאוהבים לטייל, כי אחרת הם לא ישרדו. זו עבודה שאם אתה בא רק בשביל לקבל ממנה תלוש משכורת, אתה לא תחזיק מעמד וגם לא תעשה את העבודה כמו שצריך. עכשיו שמונה בבוקר ותרגיש איזה חום. המסמנים יהיו פה עד הצהריים ויחזרו צלויים היטב לאכסניה שלהם בערד. תחשוב על זה שהם היו פה אתמול והם יהיו פה גם מחר. בקיץ חם, בחורף קר, יש הרבה קשיים בעבודה הזו".
המעלה קשוח, אדמת המדבר קשה. השעה 7:20 וחום אימים. סלעי המדבר מתחילים להתמלא בצבעים ואגלי זיעה כבדים כבר מנצנצים בזקנו של גל וולפסון. הוא מתיישב ליד עוד סלע ומתחיל לצבוע, מצייר את הקווים כך שיובילו בדיוק אל הכיוון הנכון. "כשמזג האוויר יהפוך לחם מדי אנחנו כבר לא נהיה פה", הוא מרגיע אותי. "ברגע שאתה מרגיש כמו ממטרה שלא מפסיקה לטפטף, אתה מתקפל".
הוא בן 25, חובב טבע מושבע שגדל בסוואנות הפראיות של ראשון־לציון וחולון. בצבא שירת כמדריך בבית הספר לניוד מבצעי וכבר בחופשת השחרור חבר הרים אלי טלפון וסיפר לי שהוא התחיל לעבוד בעבודה חדשה שנקראת סימון שבילים. "עד אז הייתי בטוח שגמדים מסמנים את השבילים", צוחק המטייל הוותיק. "מרגע ששמעתי עליה הייתי חייב להשיג את העבודה הזו, בכל מחיר. הרגשתי שזה פשוט אני. כבר בחופשת השחרור התחלתי את המיונים".
זו עבודה קשה?
"מאוד קל לראות את זה מבחוץ כאילו אתה מטייל ומשלמים לך על זה כסף, אבל זה לא מדויק. יש לך הרבה אחריות על הכתפיים. השביל הזה שאנחנו מסמנים עכשיו, מאות ואלפי מטיילים ילכו בו ואנחנו לא יכולים להקל בזה ראש. בנוסף אנחנו צוות עצמאי שלא תמיד נמצא עם בוס על הראש, והאחריות היא אצלנו בידיים. מה שאנחנו מחפשים זה אנשים שיידעו לקבל ולכבד את האחריות הזו".
משהו בקצב הדיבור של המסמנים, ביכולת שלהם להישען על סלע, בכניעה למחסור בצל, גורם לשיחה עימם לזרום בנעימות. גל מספר שלמעשה הוא מעין מילואימניק, שכבר סיים שנת עבודה כמסמן ועכשיו חזר לצוות כממלא מקום זמני. "במהלך השנה שעבדתי כמסמן הבנתי שאני יורד למחתרת ונמצא כל הזמן בטבע, מנותק. זה לא פשוט, כי אין לך חדר שהוא שלך, אין לך בית. שבוע אחד אתה באילת, שבוע אחרי זה אתה למרגלות החרמון ואתה שואל את עצמך 'מה הקשר בין כל המקומות האלה? איפה אני בתוך זה?' זה מעלה קשיים כי הרבה פעמים בתור בני אדם אנחנו מחפשים את העוגנים היציבים. המעברים הממושכים והאינטנסיביים האלה מצריכים ממך למצוא את העוגנים בעצמך ובצוות שמסביבך. בגלל זה יש לנו קשר מאוד חזק בתוך הצוות, אי-אפשר לצלוח את התקופה הזו לבד".
הייתה לך ביקורת על סימונים שהם לא שלך?
"תמיד. כסמן שבילים אתה כל הזמן מוצא בעיה בזוויות של הסימונים, במרחקים ביניהם".
כמי שעשה את כל שביל ישראל, מה דעתך על המקטע החדש של מדבר יהודה?
"זה מקטע מדהים. נראה לי מאוד טבעי שאם יש לנו אוצר כמו מדבר יהודה, שהשביל יעבור דרכו. זה צעד שימשוך הרבה מטיילים".
הוא מספר שאחרי שהשלים את שביל ישראל טס למרכז אסיה וטייל על דרך המשי, מארמניה ועד מונגוליה. אני אומר לו שכנראה מסמני השבילים הם לא מסוג האנשים שהטיול שלהם עובר בדרמסלה או בברילוצ'ה, המקומות שבהם רוב הישראלים אחרי צבא נתקעים בהם במהלך הטיול. "תתפלא", הוא אומר. "גם שם כבר היינו".
בקרוב הוא מתחיל לימודי גיאולוגיה ובינתיים חזר לסמן שבילים לכמה שבועות. לפני שיישאב ללימודים באוניברסיטה הוא מתכנן טיול נוסף בחו"ל, כמובן. "אנחנו, המסמנים, מטיילים בכל הזדמנות", הוא אומר את מה שכבר הפך למובן מאליו. "לא מזמן איציק הכריז שיש לנו עשרה ימי חופשה, אז הדבר הראשון שעשינו כולם זה לקנות כרטיסי טיסה למרוקו ועשינו טיול בסהרה".
איך סימון השבילים שם?
"יש להם עוד מה ללמוד".
המסמנים ממליצים על השבילים האהובים עליהם
איציק בן-דב: סובב רמון. זמן הליכה: 5-3 ימים. אזור: הר הנגב. נקודות עניין: מצפה רמון, בורות לוץ, מפער פיטם, הר ארדון. "שביל שנכנס לאזורים במכתש רמון שעד היום לא טיילו בהם, עם נופים ייחודיים של המכתש וסביבתו".גל וולפסון: ואדי קלט. זמן הליכה: 5-1 שעות. אזור: ירושלים. נקודות עניין: מנזר חריטון, נחל פרת, עין מבוע. "שילוב מעניין בין מדבר ומים, עם המון בריכות שאפשר להשתכשך בהן, חלקן עם דגים שיאכלו לכם את הרגליים".
סער אהרן: נחל צאלים. זמן הליכה: חצי יום. אזור: מדבר יהודה. נקודות עניין: בריכת צפירה, עין נמר. "נחל שאין כמוהו בכל הארץ, כזה שאפשר למצוא בתוכו עולם שלם. בלב הנחל ממתין עין נמר שנובע כל השנה, אבל מומלץ להגיע אליו אחרי שיטפון. חוויה מדהימה מובטחת".
גיא קפילוטו: אתר החרמון. זמן הליכה: 3 שעות. אזור: גולן. נקודות עניין: רכבל עליון, הר חבושית. "השביל האלפיני היחיד בישראל. בדרך תראו המון צמחים מיוחדים שיש רק בחרמון, פריחה עד שלב מאוחר של השנה, וכמובן שלג בחורף".
לפנייה לכתב/ת 
