טיול ביוון עם המשפחה המורחבת
סבא וסבתא שמתעניינים במיתולוגיות,עתיקות ופולחנים דתיים (דוקטורית בדתות), ילדים שאוהבים בתי קפה ומסעדות ונכדים שרק רוצים ים וקניות התכנסו בשלוש מכוניות במטרה לשרוד ביחד שבוע חופשה ביוון. האם הם הצליחו? ומה הסיפור עם הסלפי-פסלים שם?
קצת קשה להאמין ששדה התעופה אלפתריוס וניזלוס הקומפקטי והריק באופן יחסי, משרת את אתונה, עיר הבירה הענקית של יוון. חצי שעה אחרי הנחיתה כבר יצאנו עם המכוניות השכורות בדרך צפונה, ואחרי 40 דקות הגענו לאלואסיס, אתר העתיקות הראשון בתוכנית, שהזכיר קצת את עתיקות בית שאן בעמודי וכותרות האבן, ובצמידות העתיקות לבתי המגורים והרחובות המעט מוזנחים בכפר אלפסינה.
היינו כמעט המבקרים היחידים באתר. עובדת המקום נתלוותה אלינו והאיצה בנו להגיע למוזיאון הקטן בקצה האתר לפני שייסגר. הפסלים במוזאון היו מפתיעים בגודלם ויופיים. שלפנו טלפונים לטקס הסלפי המתבקש - ואז זינקה המלווה ובקול תקיף אסרה על צילום סלפי עם הפסלים.
עוד כשעתיים נסיעה והגענו לארכובה, עיירה ציורית באמצע ההרים שנוכח החום והשמש היוקדת היה קצת קשה להאמין שעיקר פרנסתה - כאתר סקי. בית המלון המשפחתי בן שלוש הקומות עם האח, הפרקט וריהוט העץ הכבד היה אווירה מושלמת להירגע אחרי יום עמוס. "ממש גן עדן", חשבתי לעצמי כשישבנו לבד בלובי ושמענו מוזיקה יוונית דרך הטלוויזיה. ואז עצר אוטובוס בכניסה למלון וכ-50 תלמידי כיתה י"ב מבית ספר באתונה נכנסו למלון. גן העדן הפך ל... משהו אחר. הנכדים דווקא היו מרוצים (בעיקר מהתלמידות היווניות היפות).
אבל הסיבה שהגענו עד הלום היא בכלל דלפי, הנמצאת כתשעה קילומטרים מארכובה, על הדרך המתפתלת בהרים בדרך לים. לאחד מאתרי המורשת החשובים בעולם אין מגרש חנייה מסודר, וכל המבקרים חונים במפרצי חנייה לאורך הכביש הצר.
אחרי שהצטלמנו סביב האומפולוס - האבן המייצגת את מרכז העולם לפי המיתולוגיה היוונית, והקשבנו להסבריה המאלפים של דוקטור סבתא יעל (סליחה ששכחתי את שמות האלים ותפקידיהם האדמיניסטרטיביים) הגענו למוזיאון האתר, שהיה מרשים עוד יותר מהאתר הקודם באלואסיס. למודי ניסיון, ניסינו להצטלם בזריזות ליד פסלי העירום המדהימים של האלים, אך השומרים המיומנים זיהו מבעוד מועד את כוונותינו, הסתערו עלינו והצליחו למנוע אפילו מצלם מנוסה כמוני לצלם תמונה משפחתית נורמלית במוזיאון (מותר לצלם את הפסלים - אסור להצטלם איתם).
את הנסיעה חזרה לאתונה בחרנו לעשות למרות ההקפה הגדולה של מפרץ קורינתוס, דרך שני אתרי תשתיות מרשימים ביותר. גשר ריו אנטיריו העצום, כמעט שלושה קילומטרים אורכו, הנחשב לארוך בעולם בקטגוריה מסוימת (המישור התלוי על ידי כבלים הארוך בעולם - אם תשאלו את ויקיפדיה) ולמאסטרפיס הנדסי, ובקצה השני של המפרץ, תעלת קורינתוס.
מישהו לפני יותר ממאה שנים פשוט ניסר בהר חריץ דק ארוך וישר ברוחב 21 מטרים ובאורך של 6 קילומטרים מהמפרץ הסרוני למפרץ קורינתוס. התעלה היום צרה מידי לאוניות המודרניות, מעט נטושה וסביבתה מוזנחת, הבנג'י מהגשר היה סגור, ובתי הקפה הסמוכים ראו ימים טובים יותר, אבל הנוף מגשר הולכי הרגל בגובה 80 מטר מעל המים, מדהים ומיוחד.
אל הווילה ששכרנו בלאגוניסי, עיירת נופש מדרום מזרח לאתונה, הגענו בערב והספקנו לפני החושך לעשות סיור היכרות עם העיירה בעזרת בעלת הבית שהשוויצה במשפחת אונסיס השכנים, ובעוד כמה אחוזות של טייקונים מפורסמים. הכפר עצמו לא ממש התרשם מהשמות הנוצצים ונראה מוזנח ומאובק, אולי בגלל שחלק מהרחובות לא היו סלולים, ונראה יותר כמו מושב בגליל המערבי מאשר בוורלי הילס.
למחרת בבוקר קבעתי פגישה עם אנדריאוס מ-Beyond Athens, סוכנות תיור מקומית שמתמחה בקבוצות קטנות. הוא מעט התאכזב שלא שכרנו יאכטת מפרשים מדהימה לכל המשפחה באלף אירו ליום, אבל עצותיו הטובות היו שוות זהב ונראה לי שסיורי האוכל שלו באתונה שווים במיוחד.
האלה היוונית שבלעה את הטלפון של הנכדה
את היום הראשון באתונה התחלנו מהשיא - האקרופוליס. העלייה האיטית ברגל, המוני התיירים המקובצים בפרופילאה - שער הכניסה לאקרופוליס, הפרתנון העצום כל כך קרוב, החוויה האותנטית לא רק שאינה מאכזבת, אלא מרוממת ומרגשת.
החיפושים אחרי הטלפון הנייד האבוד של הנכדה נטע ברחבה הסלעית שבין המקדשים לשרותי התיירים קבלו מימד מיסטי של כוח עליון. אתנה פשוט בלעה את הטלפון היקר.
הוא כמובן הוקרב כקרבן על המזבח בסיום החלק הרוחני בטיול המשפחתי. אם אפשר הערה קטנה ליוונים - האקרופוליס נמצא בשיפוצים מאסיביים. אל תעצרו בשיפוץ העמודים למצב שקדם להריסתם על ידי הטורקים לפני כ-300 שנה. אם כבר - אז עד הסוף. תשפצו את הפרתנון לשיא תהילתו כמו לפני 2500 שנה. אולי זה מה שישחרר במקצת את הלחץ על הוותיקן ועל הר הבית שלנו.
למחרת, אחרי שחנינו את שיירת המכוניות המשפחתיות באחד החניונים הרבים בפיראוס, פילסנו את דרכנו דרך שוק פשפשים קטן בכניסה לנמל ועלינו על המעבורת בדרך לאי הכי קרוב לאתונה שמצאנו - אגיסטרי, קצת יותר משעה הפלגה.
אפשר גם להפליג בסירות מהירות יותר או רחפות, אבל אלו סירות סגורות וההפלגה פחות מהנה בעיננו. החוויה, לנכדים לפחות, היא בהפלגה יותר מאשר ההגעה ליעד. הבחירה במעבורת הפתוחה הוכיחה את עצמה במיוחד כשלהקת שחפים הקיפה את המעבורת בטיסה נמוכה ובאקרובטיות מרשימה תפסו באוויר חתיכות לחם וחטיפים שזרקו לעברם הנוסעים בסיפונים העליונים.
הסיור לאורך 400 המטרים מהמעגן שסקרנו באי היה נחמד מאוד, והמסקנה העיקרית מהטברנה שבסוף בחרנו היא שמי שמזמין ביוון סלט יווני וקלאמרי מטוגן לא יכול ליפול. בדברים אחרים - צריך קצת יותר מזל. מי שרוצה קפה שחור שלא יבקש חס וחלילה קפה טורקי אלא קפה יווני, ומי שאוהב הפוך, עדיף שיזמין לאטה ולא קפוצ'ינו.
בדרך חזרה, עם הגעת המעבורת לנמל פיראוס מחכה על המזח שוטר שבוחן את הנוסעים היורדים מהמעבורת, כנראה בהמתנה למסתננים. מרחוק, במזח ממול, ניתן לראות מאהל מאולתר של פליטים מוקפים בשוטרים.
ויש גם שופינג
בשעה טובה הגענו לחלק השופינג בחופשה. אחרי שחרשנו את מדרחוב ארמו (לא משהו), שוק מונאסטריאקי (מפתיע לטובה בניקיון ובמבחר) קניון דה מול (כמו בארץ) אני ממליץ בעיקר על שני מתחמים: רובע קולונאקי היוקרתי והשיקי, חנויות מעצבים בתי קפה ומסעדות שלא נראות כמו טברנות ומגישות אוכל שונה מהן. לחוויה אותנטית במיוחד מומלץ להסתובב ברחובות שכונת פסירי עתירת הגרפיטי ובתי הקפה הטרנדים. במשך היום מתאים לכל המשפחה.
את אחר הצהריים בחרנו לבלות באגם וואוליאגמני (Lake Vouliagmeni), כ-20 דקות נסיעה ממרכז אתונה לאורך החוף, בכיוון דרום מזרח. אגם טבעי קטנטן שמחובר לים (אבל מופרד ממנו בכביש הראשי) שמימיו המלוחים מחוממים באמצעות מעיינות חמים לטמפרטורה הנעימה של 25 מעלות צלזיוס.
המקום מטופח מאוד ומוקף בדק עץ, שמשיות ומיטות שיזוף, מלתחות ומסעדה. ההפתעה מחכה למי שנכנס להתרחץ. כמו במסאז' הדגים הפופולארי במקומות רבים, כאן זה בחיק הטבע. הדגים עטים על כפות רגליו של כל מי שנכנס למים הצלולים. ממכר לכל הגילאים.
לפנייה לכתב/ת 
