אש על ה(י)פנים
מאתר הזיכרון להפצצת הירושימה, דרך האי מיאג'ימה והסמל אדיר הממדים ועד לפסטיבל האש הכי מוזר שפגשתם. יריב ואיילת ממשיכים לשתף אתכם בטיול ביפן ועפים על קיוטו. אבל למה אחת התיירות סיכמה את הביקור ב"לעולם לא עוד"? כתבה שלישית ואחרונה בסדרה
כמו שאני לא בהכרח ממליץ לתיירים שמגיעים לארץ בפעם הראשונה לבקר ביד ושם, מעט חששתי מהביקור בהירושימה, העיר הראשונה שהופצצה בפצצת האטום - השואה של היפנים. מספיק לראות את התמונות הראשונות בחיפוש בגוגל של המילה הירושימה כדי להיחרד - ובכל זאת עצרנו בעיר.
החלק השני: יאקושימה - מים, יער ועירום בחול החם
החלק הראשון: אל תנסו להבין את הטירוף המדהים של טוקיו
את המלון הזמנתי, ליתר ביטחון, כשעה נסיעה ממרכז העיר בכיוון האי מיאג'ימה אליו יצאנו מיד לאחר התארגנות ראשונה. כיאה לאתר תיירותי, הדרך מהמזח למקדש ולשער עוברת דרך רחוב של מסעדות תיירים, חנויות מזכרות ועדר איילים שהתרגלו למבקרים הרבים והפכו לחלק בלתי נפרד מהאטרקציה. חלקם, כך נראה, עובדים בשיתוף פעולה עם צלם מקומי, ונעמדו ביחד עם קבוצות התיירים (תמורת כיבוד) לצילום משותף. יש האומרים שהאיילים כל כך התרגלו לתיירים היפנים עד שהם נוהגים לעתים להחזיר קידה.
האייל שקיבל מאיילת את שיפוד הצדפות שהזמינה ומיד התחרטה, לא טרח לקוד קידה ואף לקום לכבודנו, אך חיסל בשניות את השיפוד הלא-צמחוני. משם המשכנו ברגל עד למרגלות השער הטוריאי הנחשב לאחד האייקונים של יפן. מבנה עץ בגובה 16 מטרים עומד באמצע הים. בזמן השפל נסוגים המים ומתגלה הקרקע, ואפשר לצעוד עד אליו ולהניח מטבע על גזע העץ העבה למזל וברכה. בדרך חזרה המים שבו וכיסו את האדמה והשער שוב נראה כאלו צף באמצע הים.
אחרי שסיימנו את הסיור באי הדתי, חזרנו בחשמלית למרכז העיר ולאתר החילוני הגדול והקדוש ביפן - הגראונד זירו שלהם - המקום בו התפוצצה פצצת האטום הראשונה שגרמה למותם של כ-140 אלף יפנים, ונקרא "פארק השלום". המבנה היחיד ששרד את הפצצה הושאר במקומו מוקף דשא ירוק ומצלמות אבטחה.
העוברים והשבים בשבילים מסביב עוצרים לרגע, מצלמים ומתבוננים בחירבּה הענקית בחרדת קודש. הנוף הפנורמי לנהר ולעיר הגדולה מצד אחד ולמבנה מוזיאון השלום המודרני בקצה השני של הפארק, מדהים ביופיו. מדי פעם הניח מישהו פרח למרגלות האנדרטה או נשא תפילה ליד הלפיד הבוער.
חמש דקות הליכה משם והגענו למדרחוב המקורה ובחזרה להמולת החיים, היישר לפתיחה של בוטיק אופנתי אליו נקלענו במקרה, שם גם התברר לי שעיגולי הבצק הירוק המוגשים ככיבוד מוכנים לאכילה ואפילו טעימים, אחרי שכמה ימים קודם לכן זרקתי לפח חבילה של "בצק" כזה משום שחשבתי שאינו אפוי. אני עדיין חושב שהוא אינו אפוי, אבל ככה היפנים אכלו את זה.
המסתורין של קיוטו
החדר היחיד במחיר סביר שהצלחתי למצוא היה ברובע גיאון בלב האזור העתיק, רחוב הגיישות שנראה לי כשהזמנתי מגניב ופוטוגני. לא לקחתי בחשבון שעד שנגיע לקיוטו נתרגל למראה נשים לבושות בקימונו, שזה בערך כמו להתלהב מחרדי בשטריימל וקפוטה, ונפסיק להציק להן עם המצלמה (אני יודע שיש הבדל בין גיישה לסתם מישהי עם קימונו, תודה).
רחוב הגיישות היה אפוף באווירת מסתורין ובעיקר חשוך. החדר במלון היפני המסורתי שבר שיא אישי בגודלו, או קטנותו, בערך עשרה מטרים מרובעים ושני מזרונים על ריצפת הטטמי - אריחי קש בריח קש, שלא התנדף גם כשפתחנו חלון והדלקנו מזגן. וכמו הישיבה על הרצפה במסעדות המסורתיות, לא כל כך נוח. רוחב היציאה מהמלון לסמטה - מטר בערך. כשנבנתה השכונה העתיקה הזו, המיסים נגבו לפי רוחב חזית הבניין, ולכן לבניינים העתיקים חזית צרה מאוד - אך הם ארוכים וצפופים, הוסבר לי.
בקיוטו הקפדתי במיוחד על מנהגי להשאיר מספיק אתרים ומקומות לביקור הבא ולא לנסות לראות הכל בפעם אחת, ובחרתי לבקר במקדש בודהיסטי אחד מתוך כאלפיים הקיימים ברחבי העיר - קיומיזו דרה (kiyumizu-dera). המקדש בנוי על מדרון ומרפסת העץ שלו הבנויה על קלונסאות עץ בגובה 13 מטר היא אחד ממבני העץ העתיקים הגדולים והמרשימים בעולם, וכחרש עץ בעצמי לא יכולתי להפסיק להתלהב מהקונסטרוקציה המורכבת במלאכת מחשבת ושלמות מקצועית של חיבורי עץ ללא ברגים או מסמרים שהיפנים ידועים בהם.
למרגלות המרפסת היתה בריכה שאליה זרמו מי מעיין שלפי המסורת מי ששותה מהם באמצעות כף עץ מיוחדת זוכה בהגשמת משאלה אבל התור היה ארוך מדי והחלטנו להישאר עם פתקים באבני הכותל המערבי שלנו.
מה קרה? רעידת אדמה. יום שגרתי
למרות שיש רכבת תחתית וחשמלית, הנסיעה באוטובוסים בקיוטו יותר נוחה ומאפשרת לראות את העיר. צריך רק להזין את היעד בגוגל Maps ולקבל את מספר האוטובוס, מיקום התחנה ומחיר הכרטיס אותו יש לשלם בסכום מדויק ולשלשל בסוף הנסיעה לקופה אוטומטית ליד הנהג. אפשר לפרוט שטרות במכשיר נוסף המוצב בכל אוטובוס. עלינו על קו 205 בדרך ליער הבמבוקים, בצד השני של העיר, כשלפתע כל הטלפונים הסלולריים של נוסעי האוטובוס צפצפו באותו זמן. "מה קרה?" שאלתי, "רעידת אדמה", ענתה לי באדישות הנוסעת לידי, אבל לא ברור בדיוק היכן. שגרתי כאן.
כמו בכל אתר מפורסם, תמונת יחסי הציבור של שביל רומנטי בתוך יער עצי במבוק התבררה במציאות כאוטוסטרדה של תיירים ומצלמות בחורשת במבוק. במסעדות בכניסה לשמורה היה קשה למצוא מקום בעמידה, ובכל זאת בעיני לפחות ההמולה הבינלאומית והרב-לשונית מעניינת לפעמים יותר מהאטרקציה עצמה ומוסיפה לחוויה, וכאן עצי הבמבוק היוו הקדמה צנועה למה שחיכה לנו בהמשך - במה שהיה אמור להיות אחד משיאי הטיול שלנו ביפן, מה שלוח הזמנים של כל הטיול נבנה סביבו - פסטיבל האש בעיירה הסמוכה קורמה (kurama), שהתקיים למחרת.
אש אש מדורה
הפסטיבל נחשב לאחד הצבעוניים, האותנטיים והמומלצים ביפן, והביקוש גדול בהרבה מההיצע. אין מקום על הרכבת לקורמה לכולם, כך קראתי. בשביל לא לפספס, כבר בצהריים לקחנו את הרכבת האיטית, שני קרונות בלבד, בדרך לקורמה. כשהגענו היינו בין התיירים הראשונים, ולאחר סיור בכפר הקטן והפסטורלי נכנסנו לאחת משתי המסעדות היחידות במקום להעביר את הזמן.
בדמיוני, פסטיבל הוא מוזיקה, דוכני מזון, מזכרות, בירה או סאקה ואווירה חגיגית. לא בקורמה. מעט אחרי שנכנסנו למסעדה סגרה בעלת המקום את הדלת וסירבה להכניס לקוחות חדשים, ואחרי שסיימנו לאכול סגרה את המקום. בינתיים הרחובות החלו להתמלא והלכנו לתפוס מקום. כשעתיים חיכינו שומרים בקנאות על המקום בשורה הראשונה כשאלפי אנשים מגיעים כל הזמן ומסתדרים בשורות מאחורינו ומצדדינו. עשרות שוטרים נראו טרודים בהכנות והסתובבו עם סרטי סימון ומגהפונים.
ואז, מעט לפני השקיעה הסתדרו כל השוטרים בשורה והחלו לצעוק ביפנית על הקהל ולסמן לכל היושבים לקום ממקומם ולכל מי שעמד בצד שלנו, לעבור לצד השני ולהתקדם לכיוון מרכז הכפר - וכך איבדנו את זכות הראשונים והמיקום המצוין.
עם רדת החשיכה בדיוק בשעה שש בערב עבר כרוז נושא לפיד והכריז על תחילת הפסטיבל וכל משפחה לאורך הרחוב הראשי יצאה מביתה והדליקה מדורה במתקן מיוחד בכניסה לכל בית. לאחר שכל הכפר נראה כמו הר מירון בל"ג בעומר יצאו משתתפי הפסטיבל, קבוצות גברים ונערים, לבושים חוטיני וחצאית פתוחה מאחור בסגנון מתאבקי הסומו, מראה משעשע שהעלה מעט את מצב הרוח של אלפי התיירים שעמדו צפופים מסביבנו, והדליקו לפידי עץ, חלקם ענקיים ששוקלים כ-80 קילו, הרימו אותם והתהלכו איתם הלוך וחזור לאורך הרחוב בצעקות רמות.
הכפר היה חשוך והאור היחיד היה מהמדורות, הלפידים, והאלות המוארות שנשאו השוטרים בסגנון מלחמת הכוכבים. הם החלו להאיץ בקהל להמשיך ולהתקדם במעלה הכפר. אסור לעמוד במקום. ואז הבנתי, אנחנו במסלול הליכה בדרך אל מחוץ לכפר כדי לאפשר לאנשים נוספים שממשיכים להגיע להתקדם ולא לחסום את הדרך. וכך נאלצנו לפנות ימינה, ביחד עם קהל עצום מסביבנו, ולצאת לטיול לילי ארוך ובעיקר איטי מאוד מסביב לכפר קורמה והרחק מהפסטיבל שהמשיך והתנהל במרכז הכפר. לכודים בשיירה עצומה של הולכי רגל, מוקפים שוטרים, יכולנו רק לשמוע את צעקות נושאי הלפידים ולהריח את עשן המדורות.
בערך שעתיים התקדמנו לאיטנו ללא יכולת לצאת מהטור, תלויים בקצב ההליכה של אלו שהיו עדיין בתחום הפסטיבל בתוך הכפר והשתדלו ללכת לאט ככל האפשר. בסוף זה נגמר והגענו לתחילת הלופ בכניסה לכפר שם היינו צריכים להחליט אם יוצאים לעוד הקפה שתמשך קרוב לוודאי לפחות שלוש שעות או ממשיכים, עם רוב הקהל, בחזרה לתחנת הרכבת.
בחרנו באפשרות השנייה. למזלנו בתחנת הרכבת היה מכשיר אוטומט למכירת גלידות שהציל את המצב. הרכבות יצאו ונכנסו לתחנה אחת אחרי השנייה עד שהגיע תורנו, נדחסנו פנימה לעוד שעה של נסיעה בחזרה לקיוטו, ביחד עם עוד אלפי תיירים המומים ורעבים.
לסיכום הפסטיבל - הוא היה בעיקר מופת לשמירה על הסדר וניהול כמויות עצומות של אנשים, דבר שהיפנים אלופים בו, ואפילו הישראלים הרבים שפגשנו התנהגו יפה ונשמעו להוראות חוץ מאחד שהתיישב על הרצפה בקרון הרכבת הצפוף מאוד בדרך חזרה. האנשים דיברו בשקט אחד עם השני אבל הצלחתי לשמוע אישה מבוגרת לוחשת לבעלה "Never Again" - "לעולם לא עוד".
קיוטו לעומת זאת השאירה בי אולי אף יותר ממקומות אחרים את הרצון לחזור אליה בעתיד שוב ושוב, לא רק בגלל מקדשים או פסטיבלים אלא בעיקר בזכות הכיף של טיול רגלי ברחובות, בתי הקפה, החנויות, השווקים והאווירה הרגועה והנעימה בעיר. הידד קיוטו.
לפנייה לכתב/ת 
