יאקושימה: מים, יער ועירום בחול החם
מרחצאות החול החם היחידים בעולם, יער מדהים (עם פקק תנועה אנושי) וטיול קיאקים שוצף מדי. יריב כץ ובתו איילת ממשיכים בטיול ביפן, והפעם באי יאקושימה. כתבה שנייה בסדרה
תמונות האנשים הקבורים עד צווארם העטוף במגבת לבנה ורק ראשם מציץ מהחול השחור בהן נתקלתי במהלך ההכנות לטיול הרכבות שלי עם איילת בתי ברחבי יפן, היו כל כך משונות. אז החלטתי להוסיף את איבוסקי והאי יאקושימה למסלול הטיול שלנו.
לכתבה הראשונה בסדרה: אל תנסו להבין את הטירוף המדהים של טוקיו
בעיר המחוז קגושימה החלפנו את רכבת העל השינקסן שמגיעה למהירות של יותר מ-300 קמ"ש ברכבת מקומית, שני קרונות ישנים ומקרקשים שנסעו במהירות ממוצעת של כ-40 קמ"ש לאורך חוף הים הסלעי והמצוקי ודרך חורשות טרופיות למראה, כשעה נסיעה דרומה עד שהגענו לעיירה המנומנמת איבוסקי בקצה האי קיושו ביפן, מקום הימצאו של בית המרחץ הטבעי בחול חם היחיד בעולם.
הטבילה בחול, כמו בכל בתי המרחץ ביפן, נעשית לפי חוקים וכללים נוקשים אליהם נדרשים הטובלים לציית. הרחצה בעירום בלבד, מצוידים במגבת לבנה פצפונת אותה נוהגים הגברים היפנים להניח בזמן הטבילה על הראש. למי שיש קעקוע הוא נדרש להסתירו בפלסטר.
הטבילה בחול החם גם היא בעירום, עטופים בחלוק דק בלבד שניתן במקום אם כי ה"בלנית" לא בדקה אם אנחנו באמת עירומים מתחת לחלוק. לבושים בחלוקים יצאנו מהמלתחות לכיוון חוף הים היישר לגשם שוטף ורוח פרצים. זו הפעם הראשונה בה אני לובש "שמלה", והיה ממש קשה ללכת 20 מטר עד החוף ולשמור ברוח העזה על הצניעות.
לאיילת בתי המיומנת היה קל יותר. בחוף חיכו הקברנים בחיוך וקידה, לא מבזבזים שניה מיותרת, חופרים תעלה קטנה, ומדריכים אותנו כיצד לשכב ואיפה להניח את המגבת ומיד מכסים בחול השחור הכבד והחם. עוזר הקברן התגלה כצלם מנוסה ובחפץ לב צילם אותנו במצלמתי. בחלוף רבע שעה לאחר שהרגשנו שהתבשלנו מספיק, חפרנו את עצמנו החוצה ובחזרה לבית המרחץ להמשך טבילה סטנדרטית, בבריכות נפרדות לגברים ונשים ובעירום בלבד.
גשם גשם משמיים
למחרת בבוקר עלינו על המעבורת לעבר האי יקושימה. ארבע שעות הפלגה דרומה בליווי סרט אמריקאי ישן שהוקרן על מסכי זוג טלוויזיות עתיקות ודהויות. רוב הנוסעים מסתבר מעדיפים את המעבורות היקרות והמהירות - שעתיים הפלגה בלבד למרות ההמלצות באתרי הטיולים על המעבורת הגדולה והאיטית. היינו כמעט לבד במעבורת הענקית.
גם כשירדנו מהמעבורת בנמל מיאנורה ביאקושימה, קיבל את פנינו גשם סוב-טרופי נעים. לא מאוד מפתיע נוכח העובדה שיאקושימה הוא אחד המקומות הגשומים בעולם - כ-6,000 עד 10,000 מ"מ גשם בשנה. או כפי שהמקומיים אומרים - 35 ימי גשם בחודש. כשבחוץ 25, מעלות הגשם היה נעים ואף מרענן.
יאקושימה - אי קטן והררי כ-27 ק"מ רוחבו, נמצא כ-60 ק"מ מדרום ליפן. את האי מקיף כביש אחד שמהירות הנסיעה בו מוגבלת ל-60 קמ"ש, מהירות שיא שרק לעתים בודדות אפשר להגיע אליה, ולא בגלל תשתיות רעועות חס וחלילה, הכביש בנוי ומתוחזק באופן מושלם, כמו כל דבר ביפן, אולם בעיקר בדרום האי על שפת מצוק, עשרות מטרים מעל הים, ובלב יער סוב-טרופי שורץ קופים ואיילים, רוחבו כל כך צר שבקושי מאפשר מעבר רכב יפני קטן. במקומות אחרים שאפשר אולי לתת קצת גז תמיד תהיה לפניך מכונית מקומית מיניאטורית מהסוג החביב על תושבי האי שלא ממהרים לשום מקום.
את תושבי האי משרתים שני נמלים גדולים, שדה תעופה ושלושה קווי מעבורת בתדירות גבוהה. גם מספר הגשרים העצום למכוניות ולהולכי רגל בנפרד, בכל חציית נחל או נהר, מרשים - במיוחד לנוכח מספר התושבים הצנוע באי, כ-13 אלף בלבד מתוך כ-130 מיליון יפנים. אולי יש דברים נסתרים מהעין, כי כידוע האי השכן טנגשימה משמש כבסיס שיגור טילים ולוויינים למטרות אזרחיות. ואולי לא.
האטרקציה המרכזית באי היא ללא ספק שמורת הטבע Shiratani Unsuikyo שהוכרה על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמי ומוכרת בעיקר ליפנים כהשראה לסרט האנימציה "Princess Mononoke".
פקק ביער
20 דקות נסיעה בלבד בכביש היחיד הנוסע דרומה ממרכז העיר מיאנורה, עד החניון בכניסה לשמורה, שם חלפנו בכפכפינו על פני עשרות התיירים היפנים הנעולים בנעלי הליכה מקצועיות וחנוטים חליפות גשם ארוכות, שנראו סחוטים מהחום ביום שמשי במיוחד.
בשמורה אפשר לבחור מבין שלושה מסלולי הליכה ברמות קושי שונות. בחרנו בארוך כדי להגיע לאטרקציה של האתר - הסלע המפורסם מאותו סרט אנימציה, שאותו לא ראיתי אבל מסתבר שהפך את האתר למקום עלייה לרגל לאלפי יפנים נרגשים.
השביל כמובן מאוד מסודר ובחלקו הראשון - המסלול הקל, מרוצף במדרגות עץ, גשרונים ומעקות. חלק מהמסלולים הוא הלוך-חזור כך שמדי פעם חולפים על פנינו בכיוון ההפוך מטיילים שכבר עושים את דרכם בחזרה. בכל פעם כזו נהגו היפנים להיצמד לצד השביל קילומטר לפני שהגענו אליהם ולחכות עד שנחלוף תוך קידות וברכות נימוסים, מה שגרם ללא מעט פקקי תנועה, ולמרות זאת אי אפשר היה שלא ליהנות מיופיו המהמם של היער המצופה באזוב ירוק מהקרקע הסלעית ועד צמרות עצי הארז היפני העצומים בני אלפי שנים שלחלקם אף שמות וכינויים אישיים, המהווים אטרקציות חשובות בפני עצמם. בדרך אפשר לפגוש להקות קופים משועממים שנאלצים להסתפק בדיאטה הטבעונית שלהם היות ואף תייר לא משאיר אחריו אף לא גרגר אורז אחד, או עטיפה של סושי לרפואה.
את היום קינחנו במרחצאות תרמיים בצד השני של האי, כשעה וחצי נסיעה מהשמורה. ניתן להיכנס לבריכות הבנויות בין הסלעים על שפת הים רק כשעתיים לפני השפל ועד שעתיים אחריו שכן בעת הגאות מי הים מציפים אותן. בירידה לחוף שאותה ניתן למצוא בקלות בעזרת Google Maps, מוצבת קופה וכל מבקר מבקש לשלשל מטבע של 100 יין דמי כניסה. את הנעלים יש לחלוץ ולהניח לפני הכניסה לבריכות במקום המסומן בקו ושלט על המדרכה. ניצלנו את העדר הפיקוח ונכנסנו למים בבגדי ים.
למחרת נסענו לנהר אנדו שרוחבו באזור השפך לים מזכיר יותר את נהר היוקון מאשר את הירקון, למרות שדומה לאחרון באורכו. שכרנו שם שני קיאקים, ויצאנו לשייט קצר במעלה הנחל שהפך אחרי כקילומטר לצר, סלעי ושוצף מדי עבורנו. המים הצלולים היו קרירים והיינו היחידים שנכנסו למים. היפנים מעדיפים מים רותחים. גם את היום הזה סיימנו במרחצאות חמים על שפת הים.
למעוניינים כמובן שאפשר גם לצאת לטרקים ארוכים יותר ולטפס לפסגות ההרים שמתנשאות לגובה של כמעט 2,000 מטרים, או להתפנק בריזורטים יוקרתיים המצוידים במרחצאות וספא מפוארים. אפשר גם לצלול, לדוג ואף מצאנו חוף גלישת גלים אחד, שהיה מלא בגולשים מקומיים. את הרכב השכור החזרתי כ-12 שעות לפני המועד בו התחייבתי. למרות שלא ביקשתי, קבלתי בחזרה חצי יום דמי שכירות.
לפנייה לכתב/ת 
