#5 כמו שאני, בעירום
בקור המקפיא של אמצע החורף בגרמניה, חזי מנע לקח חבר והגיע למתחם הבריכות הפתוחות והסאונות הרותחות של ברלין. את המבוכה מכך שכולם עירומים לחלוטין שם - גברים ונשים, מבוגרים וצעירים, הוא החליף בתובנה שאף אחד כאן לא שופט אותך, ואת החופש האישי שלך
אני מאמין גדול ביכולת של אדם לשנות ולהשתנות. וכמו בני אדם, גם מקומות לדעתי יכולים, בפרקי זמן ארוכים יותר, לשנות את מי שהיו פעם - והיום להיות משהו אחר. ככה דווקא בברלין, מצאתי את החופש להיות. לטוב ולרע, לאף אחד כאן לא ממש אכפת מה הגיל שלך, כמה אתה מרוויח, מה אתה לובש ואיך אתה נראה מתחת לבגדים שלך.
החופש להיות לא נמצא כאן רק באוויר. אפשר לפגוש אותו בכל מקום ברחבי העיר ולשמוע ממישהו לידך "טוב נו, זאת ברלין", בכל פעם שנפגשים באדם שבוחן את גבולות הביטוי העצמי שהכרת עד היום, כי בדיוק הבוקר הוא החליט שהאהיל של מנורת הלילה יכול להיות פריט לבוש נהדר.
אבל החופש הברלינאי האולטימטיבי לא נמצא בפריטי הלבוש ההזויים, שאפשר למצוא כאן על אנשים. גם בשבוע האופנה, כמו זה שחגגו כאן השבוע, פגשתי אותו שוב, כשהרשיתי לעצמי להישאר בלי כלום, ליד כולם. ליד כל האחרים, מכל סוג וצורה אפשריים.
למרבה האירוניה, ביום הראשון של שבוע האופנה הלכתי עם חבר לסאונת Vabali, באזור Moabit. כבר כמה חודשים שהאפור, הקור ושכבות הבגדים השכיחו ממני לרגע איפה אני נמצא, ובבית עוד ארזתי בגד ים בתיק, כי "איך עוד אפשר להיכנס לבריכות?".
מהר מאוד קיבלתי תשובה על השאלה כשנכנסנו למלתחות על פי מספרי הארוניות שקיבלנו. אני הייתי מספר 154, חבר שלי 161 ובינינו במספר 156 עמדה בחורה בשלבי קילוף מתקדמים.
גם אנחנו התחלנו לקלף מעצמנו את עטיפות היומיום עד שבסנכרון מושלם הורדנו כולנו את התחתונים, מה שבדרך כלל מביך את כולם, רק שכאן, הקטע המביך, מכל מה שהיה שם, היה בגד הים שהחבאתי בתיק.
כולם ביחד, בעירום, בלי שום קונוטציה מינית
Vabali היא מתחם באוויר הפתוח המקפיא, שבין כרי השלג שבו, מפוזרות בריכות ובקתות סאונה מעץ בטמפרטורות רתיחה שונות. ביניהן מטיילים האורחים עם חלוקים והכניסה לכל אחת מהבריכות והסאונות היא בעירום מלא.
כמו באגמים הרבים שאפשר למצוא ברחבי העיר וניתן לרחוץ ולהשתזף בהם בעירום מלא בחודשי הקיץ, גם כאן אפשר למצוא את כולם: נשים וגברים, צעירים ומבוגרים. רזים, ומלאים, שמנים, שעירים וחלקים. כל אחד עם הגוף שהוא קיבל ומה שהוא עשה איתו עד היום, יושבים ביחד עירומים לגמרי, ללא שום קונוטציה מינית או מבוכה כלשהי.
כל חצי שעה אפשר להיכנס ביחד עם מפעיל הסאונה למה שנקרא "Infusion". שהן עשר דקות בהן המפעיל שופך חליטות עלים בריחות שונים על האבנים הרותחות כדי לנשום את האדים, מחלק צלוחיות מלח לעשות פילינג לגוף. חצי שעה אחרי, אותו טקס, ריחות אחרים, והפעם על המגש מחולקות צלוחיות דבש למריחה על העור. מחוץ לכל סאונה עומדות חביות קרח, שניתן להעביר על העור ולצנן את הגוף.
אפשר להיות ציני ושיפוטי כלפי סוג הבילוי הזה, שבימי המלחמה הקרה, עוד היה הפגנת חופש של אזרחי מזרח גרמניה, כזה שעוד נשאר להם, בהיותם אסירים במדינתם. יחד עם זאת, זה בדיוק מה שזה בא להזכיר ו/או לרפא.
שנים שהסתובבתי עם התחושה שאני זה לא מספיק, והשתמשתי בזה כדי להרחיק את עצמי ממקומות, למנוע מעצמי לרצות או להשיג. חשבתי שאני לא מספיק יפה, לא מספיק מעניין, לא מספיק אטרקטיבי וכל "לא מספיק" אחר שעולה על דעתכם. עם כל העבודה העצמית שאני יודע ועשיתי עם עצמי כמאמן אישי ועסקי, גם לסביבה שאני חי בה, יש תפקיד בלהצית ולחזק שיפוטיות וביקורת או להרגיע אותה. או כמו שחבר טוב אמר לי פעם כשהגיע מסן פרנסיסקו לבקר אותי בתל אביב, "לפעמים זה לא האדם, זה המקום".
ככה, למרבה האבסורד, דווקא כאן ודווקא בעיר הזאת. סוד הקסם של ברלין הוא שאני לא לבד בזה, וגם היא יודעת להגיד לי אותו דבר. מחזירה אותי מדי פעם לדברים הפשוטים שבתוך העיר, ונותנת הזדמנות להניח בצד, יחד עם הבגדים, גם את השיפוטיות, הביקורת והעבר, ולאפשר לי ולכולם לקחת כאן חלק. מזכירה לי ולכל אחד מאיתנו שהוא לא צריך להיות שום דבר אחר ממי שהוא עכשיו. וכבר עכשיו - הוא מספיק טוב.
לקריאת כל הטורים של "לבד בברלין" לחצו כאן
רוצים לדבר עם חזי? כתבו לו מייל לכתובת Chezy.coach@gmail.com
עדכונים נוספים כל הזמן גם בפייסבוק של ynet חופש
