לבד בברלין #10 : חיי כלב

בטור האחרון בחרתם שאטוס לסופ"ש בלונדון. העיר שחווה אלברשטיין שרה על כמות הסרטים שיש בה, על המוזיקה הטובה ועל כך שהייאוש בה יותר נוח. לצערי, איבדתי את הכרטיס שקניתי לסופ"ש שעבר. כך שאני לא יודע מה שלום הייאוש שם. בחרתי להישאר בברלין לטפל בכלב שלי, ולראות דרכו לאן הגעתי בשבעה חודשים בברלין. אולי אצליח על הדרך להסביר לכם משהו על הייאוש בברלין, בלונדון ובערים אחרות. מה שבטוח, שגם פה, הוא לא נוח.

חזי ומייקל(צילום: חזי מנע)

שבעה חודשים עברו מאז שארזתי את עצמי לתוך מזוודה, השארתי מאחור את כל מה שאיבדתי, ויתרתי על כל מה שנשאר ועברתי לגור בברלין. בשבעה חודשים הספקתי למצוא דירה מקסימה, באזור הצבעוני של פרנצלאואר-ברג. דירה שמרגישה לי בית, כמו שאף אחת מהדירות התל אביביות שלי לא הייתה בשבילי. חברים מקומיים חדשים שאוהבים לטרוף את החיים ולחגוג בהם כמעט בכל רגע.

ברלין(צילום: SHUTTERSTOCK)

התחלתי ללמוד שפה חדשה, רביעית במספר. בזמן די קצר הצלחתי לברוא לעצמי חיים חדשים, שגורמים לי לקנא בעצמי כל בוקר מחדש. איך זה קרה לי? אני שרוב חיי שמתי לב למה יש לאחרים בצלחת, כדי שאוכל אחר כך להכאיב לעצמי עם הצלחת שלי?

כנראה שכדי להזכיר לי את החיים עצמם, הדלקת שכמעט הרגה לי את הכלב לפני שנה, חזרה בשבועיים האחרונים לביקור לתקופה בלתי מוגבלת. עשיתי דרך כל כך ארוכה, תל אביב-מלגה-ברלין, ועכשיו אני שוב בישראל, שנה אחורה.

אתה יכול לשחרר

באפריל האחרון, אחרי שלא הצליח לעמוד על הרגליים, אובחנה אצל הכלב מייקל מחלה אוטואימונית, בה הגוף תוקף את עצמו. מדובר בדלקת חריפה בראש שהפחיתה לו את כל התפקודים המוטוריים בזה אחר זה, עד לנקודה שזה היה נראה שהוא לא יעבור את הלילה.

כאן איתך, לעזור לך להילחם(צילום: חזי מנע)

באותו לילה לקחתי אותו בחזרה הביתה, במקום שישכב למות בבית חולים. השכבתי אותו לידי במיטה, הנחתי את הידיים שלי מעל לראש שלו וביקשתי ממנו לעזוב, רק שהפעם לא התכוונתי לגרב שהוא בדרך כלל סוחב לי מהנעל. "לקחת על עצמך משהו שהוא לא שלך", לחשתי לו. "אתה יכול לשחרר את זה עכשיו. אם אתה מרגיש שאתה עייף מדי ואתה רוצה ללכת, זה בסדר, אני לא אכעס. אבל אם אתה רוצה להמשיך להיות כאן ולהילחם. אני כאן איתך, לעזור לך עם זה".

אחרי שלוש פעמים שמלמלתי את המילים, בתוך ים של דמעות, ספק מדבר אליו, ספק מדבר על עצמי, נרדמנו שנינו. בבוקר הוא כבר ניסה לעקוב אחריי ואחרי אמא שלי בהכנות אחרונות לערב פסח, נעזר בכל הקירות שבדרך. הכלב שלי בחר להילחם על החיים. תוך חודשיים של בדיקות וטיפולים, מצבו התייצב והוא חזר לתפקוד מלא. ידעתי שהכלב שלי יהיה בסדר, משהו שהייתי רחוק מלהגיד על עצמי.

מייקל. חזר לעצמו(צילום: חזי מנע)

"אני עוד מעט בן ארבעים ואין לי כלום", אמרתי לחבר בטלפון, בעוד רגע מרגש של רחמים עצמיים וסבל מהסוג שרק טרגדיות יווניות בעיבוד עיראקי יודעות להפיק. הרגשתי מובס מזה שהפסדתי את כל מה שהשקעתי בו. סטארטאפ, זוגיות, את הדירה בתל אביב וכמעט מייקל אחד. האשמתי את עצמי שאני גורם לזה לקרות, בגלל שמשהו לא בסדר בי. הרגשתי שאני רוצה לקרוע מעצמי את העור מרוב כאב ובעיקר הבנתי שאיבדתי כל שליטה על ההרגל האוטואימוני שלי, לתקוף את עצמי. הייתי במינימום תפקוד, שהכלב שלי ביקש שאראה דרכו, שהמפלצת נמצאת שם, היא חיה, למרות כל הנסיונות שלי לחנוק אותה והיא כבר משתוללת לי בכל הגוף.

חבר מסרט אחר

בסיפורי מסעות של גיבורים, כמו "הסיפור שאינו נגמר", יש תמיד חבר. מישהו שלא נמצא ליד כל הזמן, אבל תמיד מופיע כדי להיות איתך במעבר לשלב הבא. הוא לא מלמד אותך דבר, רק מראה לך שאתה מוכן ושזה הזמן. לי היה חבר כזה, שאמר "בזמן שאנשים סביבך השקיעו בנכסים כמו בית גדול ומשפחה, אתה השקעת בנכס הכי חשוב באמת", הוא נזף בי. "הכוח הכי גדול שלך הוא איך שאתה חושב. לך תשיג איתו את כל מה שאיבדת".

מתוך "הסיפור שאינו נגמר". תמיד יש חבר

ידעתי שהוא צודק, אבל גם ידעתי שבישראל אני לא מצליח לעשות את זה. בסלט הישראלי קצוץ דק שהכל מתערבב עם הכל, אני לא מצליח להפריד בין איך שהסביבה שלי חושבת לאיך שלימדתי את עצמי לחשוב. להפריד בין הכוח שקיבלתי, בין מה שאני חושב שאני יכול לעשות כדי שיהיה לי יותר טוב, לבין התמודדות עם כעס, ביקורת ושיפוטיות, כזו שמגיעה מעצמי או מהסביבה שלי, אבל תמיד מוציאה ממני את כל האוויר.

שאלתי את עצמי האם עדיף לי להיות לצד אנשים שאני כבר מכיר, או לצאת לבד לעולם וללמוד ולהכיר אחת ולתמיד איך להשתמש בכוח של עצמי. את הבחירה לצאת לעולם אתם כבר יודעים, אבל מכיוון שהעורך שלי לא מרשה לי לכתוב כל כך הרבה, אני מבטיח שעל השאלה שלכם "איך לעזאזל אתה מצליח לעשות את זה?", אני אענה. מיד אחרי שאכתוב לכם מחופשת הסקי הראשונה שלי בשבוע הבא.

תאחלו לי שאחזור בריא ושלם. בעצם עזבו, אתם גם ככה תאחלו לי למות, כמו תמיד. זה בסדר, גם אני עשיתי את זה פעם.

רוצים לדבר עם חזי? כתבו לו מייל לכתובת Chezy.coach@gmail.com

לכל הטורים של "לבד בברלין" לחצו כאן

קופצים לברלין? הנה כל מה ש-MUST לעשות בעיר

עדכונים נוספים כל הזמן גם בפייסבוק של ynet חופש