לבד בברלין #12 לשבור את הקרח, בלי להישבר
אחרי שבוע של לימודי סקי, חזי היה בטוח שהוא יכול לעשות את זה לבד, בגדול - ובמסלול כחול. אבל לשלג שהפך לקרח היו תוכניות משלו שהציבו בפניו אתגר, ממנו אפשר ללמוד משהו גדול יותר - על חוויית החיים של ישראלי במדינה זרה
ביום האחרון של שבוע הסקי, אחרי שנגמרו ימי הלימודים, עלינו אני ומירקו, החבר הכי טוב שלי בברלין וגלגל ההצלה שלי כמעט מרגע שהגעתי לכאן, ל-Mount de Chambre. רצינו לגלוש יחדיו במסלול כחול. דרגות הקושי של מסלולי סקי מהקל לקשה הן ירוק, כחול, אדום ושחור, וכבר התנסיתי בכחול - אז חשבנו שיהיה בסדר.
בלית ברירה, התחלנו לגלוש במורד ההר, כשאני מנסה ללא הצלחה ליישם על הקרח את כל מה שלמדתי על השלג בימים הקודמים. כפי שהספקתם כבר להכיר אותי, יציבות היא לא אחת מהחוזקות שלי וכמו שמישהו פעם אמר לי - "קל לעוף איתך וקל להעיף אותך". השילוב של רוח נגדית וקרח מתחתיי, העיף אותי מהר מאוד לקרקע, בכל פעם שניסיתי לגלוש, מסתכן בלשבור משהו שלא היה הקרח עצמו.
מירקו הציע לקחת את המגלשיים שלי ושארד את המסלול בהליכה. מצד אחד הרגשתי רע לתת לו לסחוב את המגלשיים שלי, מצד שני בקושי הצלחתי לאזן את משקל הגוף שלי. וככה, המשכתי את המסלול בהליכת שיכור, נאבק בין לטבוע בתוך שלג עמוק, לבין להחליק על שלג שקפא. אחרי כמה מאות מטרים הבנו שההליכה איטית מדי ונסיים את המסלול בחושך, ובנוסף הליכה על הקרח מסוכנת יותר מלנסות לגלוש עם המגלשיים עצמם.
לנטוש זו לא אופציה
בשלב זה, מירקו, שהוא גולש מנוסה הרבה יותר ממני, הציע שנגלוש צמודים זה לזה כשאני מאחוריו והמגלשיים שלנו דבוקים זה לזה. מירקו היה מקדימה ואני צמוד לגב שלו, כשהגב שלו זה כל מה שאני מצליח לראות, מנסה להצמיד את המגלשיים שלי לשלו ולעקוב אחרי תנועות הרגליים. גלשנו בדרך זו כ-200 מטרים, עד שהרגשתי את הברך השמאלית שלו רועדת יותר ויותר, מניסיון לבלום את כובד המשקל של שנינו ביחד, כדי לשלוט על מהירות הירידה במורד ההר. מכיוון שאני מעדיף לשבור משהו שלי, מאשר לסכן את הברך של החבר הכי טוב שלי, גרמתי לשנינו ליפול בכוונה, כדי שמירקו יחשוב שהסידור החדש לא עובד.
גלשתי קצת ונפלתי קצת יותר. על התחת, על הגב, על הפנים, אפילו אכלתי שלג עד שהגענו לגונדלה המיוחלת, ליפט שייקח אותנו עד לתחתית ההר.
מסלול הגלישה האחרון בשבוע הסקי הראשון שלי, היה מסלול באורך שלושה ק"מ ובגובה של 600 מטרים. מסלול שהיה לוקח לגולש ממוצע להשלים כעשר דקות, לקח לנו לסיים כשלוש שעות.
ועדיין, למרות הקושי הרב והסיכון, באף שלב, להישאר באמצע ההר על השלג ו/או לחכות לרכב סיוע שייקח אותי - לא בא בחשבון מבחינתי. קושי שגרם לי להבין משהו על החיים החדשים שלי כאן בברלין, ואולי על חייהם של ישראלים אחרים שבחרו לפתוח פרק חדש במקום אחר.
אתה קודם כל כלום
כמעט כל ישראלי שחי בברלין, בטורונטו, בניו יורק או בסידני, מכיר את ההרגשה כאן שאתה קודם כל כלום במקום זר. זה קורה בערך בפעם הראשונה, כשאנחנו מנסים לצעוק על נציג שירות כלשהו, בגלל שאנחנו לא מצליחים לייצר הבנה ולהשיג את מבוקשנו. אנחנו יכולים לאיים שנעזוב לחברה אחרת. זה לא ממש מרגש כאן אף אחד, יש מיליונים כמונו.
לצעוק? זה כמו שהייתי מנסה לרדת את דרכי מההר בצעקות, נובח על ההרים שיזיזו את התחת במקום שאני אזיז את שלי. זה לא גורם להם להזיז אותו או לעבוד יותר טוב. להפך, לצעוק על נותני שירות כאן, בניסיון לגרום להם לזוז, עושה את ההיפך וגורם להם להתאבן ולהפסיק לשתף פעולה. מה שמחייב אותנו לזוז בעצמנו, לשנות גישה ולנסות כל דרך, גם אם ממש לא באנו לנו עליה, כדי להשיג שיתוף פעולה. אחרת נישאר באמצע השלג בלי שהשגנו דבר. לטוב ולרע, לאף אחד לא ממש אכפת.
להיתקע על ההר ביום האחרון של הסקי שלי ולנסות בכל דרך להגיע לנקודת הסיום, גרם לי להבין משהו על חוויית ההצלחה שלי ואולי של ישראלים רבים אחרים מסביב לעולם. מדוע אנחנו מרגישים פתאום מצליחים ומוצלחים יותר, דווקא במקום שקשה בו יותר.
אולי טעתה חוה אלברשטיין כשהיא שרה שהייאוש בלונדון יותר נוח. הוא ממש לא יותר נוח, ולונדון, ברלין או ניו יורק הן אינן קסם, אלא אך ורק הזדמנות לפגוש את עצמנו בכל דרך אפשרית, כל יום, כל שעה אל מול העולם הגדול, ולעשות הכל כדי לנצח. כאן אנחנו פשוט לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד.
אז אולי בזמן שאנחנו חושבים שהעולם הוא זה ששינה את ליבו, אלה בכלל אנחנו ששינינו את שלנו.
רוצים לדבר עם חזי? צרו איתו קשר באתר שלו
לכל הטורים של "לבד בברלין" לחצו כאן
עדכונים נוספים גם בפייסבוק של ynet חופש
