הנוי של האנוי
עיר מרשימה עם היסטוריה כואבת וארכיטקטורה מצוינת, אוכל טעים ומחירים נוחים: יצאנו לבקר בוייטנאם - ובעיקר בבירה האנוי - וחזרנו עם המלצות (כולל ביקור אצל המנהיג החנוט) ועם טיפים שימנעו מהמקומיים לעקוץ אתכם
מילדותי אני זוכר בעיקר את שידורי הרדיו, שבהם דיווח הקשב המיתולוגי מיקי גורדוס על ההפצצות המסיביות והבלתי פוסקות של מטוסי ארה"ב על האנוי. יעד שבדמיון של כמעט כולנו נמצא בקצה העולם, והיה חשוף לפגעי המלחמה הקשה ההיא.
האנוי - בעבר עיר הבירה של צפון וייטנאם וכיום בירתה של ויטנאם כולה - עדיין מונהגת על ידי המפלגה הקומוניסטית, מהאחרונות ששולטות בעולם.
העיר מפורסמת גם בזכות אבי האומה הו צ'י מין, שהנהיג את מלחמות העצמאות של וייטנאם מול אויביה, ולמרות שנפטר ב-1969, עבור בני עמו אינו בן תמותה. עובדה שלמרות דרישתו שגופתו תישרף לאחר מותו, העדיפו הווייטנאמים לחנוט אותו, ומי שכל כך מתעקש לראות יכול לעשות זאת בכל בוקר, לא יאוחר מהשעה 11:00, במוזוליאום על שמו. וכן, צריך לעמוד בתור אין-סופי שבו מחכים אלפים בדממה מוחלטת ובמשמעת ברזל אופיינית לרוח המקום, עד המפגש עם המנהיג החנוט.
יצאנו להתרשם מזיכרונות המלחמה ההיא, שנחשבה לחלק בולט במלחמה הקרה שבין העולם המערבי הקפיטליסטי, בהנהגת ארה"ב, לעולם הקומוניסטי בהנהגת ברית המועצות לשעבר. היה מסקרן לראות אם יש חיים, ואיזה סוג של חיים, אחריה. ככלות הכול, מלחמת וייטנאם הסתיימה לא ממש מזמן, ב-1975, קצת אחרי מלחמת יום הכיפורים שלנו. האנוי די "נקייה" משרידי המלחמה, שכן עיקר קרבות היבשה באמצעות המנהרות התת-קרקעיות (ההשראה של אויבנו במבצע "צוק איתן" ב-2014) התרחשו בבירת הדרום לשעבר, סייגון (כיום הו צ'י מין סיטי), ובעיר דנגאג, המרוחקת שעת טיסה מהאנוי.
אז מה נשאר לראות בהאנוי, כיום עיר בת 7.5 מיליון תושבים, הקשור במלחמה המפורסמת כל כך - ולדעת רבים גם המיותרת כל כך? ראשית וחובה, מבנה המוזוליאום הכאילו מיסטי על-שם הו-צ'י מין, המשתרע על שטח ענקי, ובית הכלא שבו הוחזקו הטייסים האמריקנים שהפציצו את וייטנאם והופלו על ידי כוחות המדינה האסייתית, שזכה לכינוי "הילטון האנוי".
עדכונים נוספים כל הזמן גם בפייסבוק של ynet חופש
דווקא החלק הזה די מאכזב מבחינת הציפיות משחזורו, כי למעט תמונות, סרטון הסברה תעמולתי ודמויות מגולפות של טייסים אסירים לא ראינו שום דבר שונה מבתי סוהר אחרים. הדבר היחיד שיכול המתייר לקחת משם, הוא התחושה שראה את הילטון האנוי מקרוב. לא יותר.
לעומת זאת, שטח המוזוליאום ותוכנו הם חוויה. כל פרט מחייו וממגוריו של בנו של פקיד הממשלה מווייטנאם, ששמו המקורי היה נגויין סינג קונג, נחשף ומגלה טפח מאופיו המהפכני והקשוח, כמו בני בריתו סטלין ולנין, מאו טסה טונג, או אם תרצו פידל קסטרו. אפשר גם להציץ לחדרי האירוח והשינה שלו, עם הטרנזיסטור שבהם שמע, גם מארצות אחרות, שידורי חדשות ונושאים אחרים. על קיר המוזוליאום נכתב: "הו צ'י מין לא ימות לעולם". ככה לפחות הם מאמינים. זהו סיור ארוך באתר המנציח מנהיג שהוא כמעט אל. חובבי הז'אנר הקומוניסטי שכבר ביקרו במוזיאון הקרמלין במוסקבה ובזה של מאו בבייג'ינג יכולים להרגיש שסגרו מעגל.
דרושות לפחות ארבע שעות כדי לראות ולהכיל. איך מגיעים וכמה? חברת התיירות שעובדת עם המלון שכרה עבורי מדריך מיוחד תמורת 45$, כולל הנסיעות הלוך למוזוליאום, המשך להילטון האנוי ובחזרה למלון. מחיר הכניסה שווה לשני דולר בלבד.
אין בית מכוער
בגדול, האנוי קנתה אותי במבט ראשון וגם במבט שני. המראה מהקומה העשירית של המלון במרכז העיר, בארוחת הבוקר, עשה לנו את היום: אגם לואן קיאם, הנמצא במרחק קצר, נראה כמו ציור מקסים בצבעים עדינים. ברחובות המרכזיים המפגש המדליק הוא עם סגנון הבנייה הקולוניאלי מתקופת שלטון צרפת, שכבשה לראשונה את וייטנאם במאה ה-19 ואחר-כך שלטה על הודו-סין (וייטנאם, קמבודיה ולאוס) עד 1949.
רוב הבתים בצבע בז', בארכיטקטורה כזו אחרת, וכמעט כולם מקנים תחושה של רוגע בעיר ססגונית. אתה מדמה לעצמך תרחיש של תחרות על תואר "הבית מספר אחת ביופיו". האם זו קריית ממשלת וייטנאם, שבעברה הייתה קריית ממשלת הודו-סין? אולי מדובר בבניין המוזיאון המדהים להיסטוריה (יש המון מה לראות, והמחיר שני דולר)? או שמא בית האופרה, שלמרגלותיו נקלענו לחזרה של פרחי זמרי האופרה? ואולי האוניברסיטה, או המוזיאון לאמניות? בכל מקרה, אין בית מכוער.
את מרכז העיר אפשר לעשות בהליכה בת שעה, ואגב כך להפחית משקל. מאחר וזרזיפי גשם החלו לטפטף, בטמפרטורה הנוחה (26 מעלות), החלטתי לעשות טוב לעצמי ולווייטנאמי מקרי אחד. אותו וייטנאמי אחד מרבים, שהציעו לי לעלות על עגלת הטוקטוק הממונעת שלהם, כיסה אותי מפני הגשם והביא אותי לכל פינה בעיר במשך שעה. נתתי לו 100 אלף הו-צ'י-מינים (כחמישה דולר), והוא היה המאושר בין חבריו ומתחריו לעבודה. הוא נהנה מההכנסה, אני מהטיול. תענוג של הרגשה.
עוד משהו שעליו גדלנו ולמדנו וראינו בסרטים, היו הנשים שמגדלות לבדן את שדות האורז הענקיים. תמהתי אם מדובר באמת או באגדה, ונוכחתי שהכול נכון. לא באמצע האנוי, אלא בעיקר בפריפריות ובמקרה גם בעיר האחרת שבה ביקרתי, הוי-אן. עבודת פרך ממש, אבל בלי תלונות. ולא רק שדות האורז - אפילו כוח העבודה של משאיות האשפה של עיריית האנוי מורכב בעיקר מנשים בתלבושת רשמית. אין אצלן "קשה".
כאשר שאלתי את קתרינה, מהנדסת כבישים ממשלתית שאותה הכרתי לפני מספר שנים בקוסומוי שבתאילנד, מדוע אינה חוזרת לשם לחופשה, הסבירה שמשך החופשה השנתית שלה הוא בסך הכול חמישה ימים (במשכורת של כ-250 דולר לחודש). אם כך, סביר שלעובדות שדות האורז ומשאיות האשפה, ואלה המעבדות את ערוגות הפרחים השונים בקריית הו צ'י מין, אין אפילו יום אחד מנוחה, למעט אולי עבור לידה ואירועים משפחתיים, שמחים או עצובים. זהו אגב המצב בחלק העני של מדינות המזרח הרחוק.
לא לנשיאים בלבד
קצת אחרי שעזבתי את האנוי קיבלתי עדכונים שהנשיא רובי ריבלין מבקר בעיר לצורך חיזוק היחסים בין וייטנאם וישראל ויצא לטיול שייט במפרץ הא לונג המרהיב, יצירת הטבע המופלאה שווייטנאם מסוגלת להציע למבקר בה, שאונסק"ו הכיר בה כאחד משבעת פלאי תבל.
בהאלונג מסתעפים לא פחות מ-3,000 איים קטנים שרק שניים מהם מיושבים - הא לונג וקט-בה. טיול חובה במדינה לא רק לנשיאים, וכמובן שלא התכוונתי להחמיץ אותו. כדי שלא להסתכן ברמאויות, ולרכוש טיול זול ב-65$ עם אחריות לא ברורה, העדפתי להשקיע קצת יותר מ-200$ כדי לשוט באוניית פאר, מהרבות ששטות במפרץ, ולהיות עד לנופי טבע מרגשים. אמנם סכום כפול, אבל כמה פעמים בחיים כבר מגיעים להא לונג.
אני אמנם רחוק מבקיאות מוחלטת בנושא האוכל המקומי, אבל כמו רוב התיירים ניסיתי לטעום מהמטבח הווייטנאמי. בחלק ניכר מהמסעדות המטבח גדול מהשטח המוקצב לסועדים, משפחה שלמה מפעילה מסעדה והסירים רותחים לנגד עיניך. אהבתי את הבו-פו (אטריות ובקר) המספיק להשביע רעבו של אדם רגיל. רבים, לא אני, התלהבו גם מסוגי המרק המקומי. עלות ארוחת ערב טובה: בין ארבעה לשמונה דולרים. הלוואי עלינו בארץ.
איך, כמה ולמה?
הגרעין הקשה של הטיילים הישראלים הוא קבוצות מאורגנות היוצאות מהארץ להאנוי. ישנם גם תיירים עצמאיים שעושים אותה דרך ואחרים שמנצלים שהייה במזרח לקפיצה לווייטנאם. כזה היה הטיול שלי: אם אתה נמצא כבר בבנגקוק, שווה להשקיע כ-300$ (הלוך וחזור כדי להגיע תוך שעתיים להאנוי, ובלי ג'ט לג).
נושא שכדאי להתעכב עליו הוא העקיצות הקטנות. למשל, לאחר שנחתתי בנמל התעופה של האנוי, מרחק 20 ק"מ מהעיר, עליתי על מונית. בתחילה היה הנהג אדיב בהחלט והציע רעיונות מדהימים לניצול החופשה, אם וכאשר רק איעזר בשירותיו. בהמשך הדרך נרגע ולפתע הביא אותי למלון - אחר, זול ולא זה שבו הזמנתי. פקיד המלון יצא לקראתי וטען שמדובר במלון של אותה חברה, ושבמלון האחר "כל המקומות תפוסים". מאחר והיו בידי קבלות על החדר שהזמנתי, היה ברור לי שנפלתי לנסיעה עם רמאי. האישורים מהמלון המקורי, מלון בוטיק בשם "מאי דה וילה" הנהדר, במחיר כ-60 דולרים ליום, שברו את רוחו של הרמאי, והוא נאלץ להביא אותי למלון הנכון. אחר כך, כשהתעכבתי באינטרנט על הערך "האנוי", מצאתי עדויות שבדיוק אותו טריק עשו להרבה תיירים. לכן עצתי: אם אתם מזמינים מונית מנמל התעופה, אל תתקמצנו וקחו מונית רשמית בכ-22$. זה יחסוך לכם כאב ראש.
היו עוד עקיצות, וקצרה היריעה מלתאר את כולן - אבל באופן כללי מדובר בעקיצות בסכומים קטנים, אולי כי העוקץ חושב שלתייר אין עניין לבזבז זמן במשטרה ולהתלונן על כספים בסדר הגודל הזה. ועוד דבר למדתי: אם המקומי יבין שתפסת אותו - הוא יפסיק לשקר ולעקוץ.
מי שירצה ליהנות מארכיטקטורה, פרחים, היסטוריה, מחירים טובים ומזג אוויר נוח, האנוי מומלצת לו. יש הרבה מה לראות ולהתרגש בה. רק שיקיים את ההמלצות למניעת עקיצות קטנות.
לפנייה לכתב/ת 
