לאבד את עצמך בהודו - ולכתוב על זה
ישראלים מאמצים לעצמם תחביבים שונים במהלך הטיול בהודו. לרגל שבוע הספר שוחחנו עם נבו רוזי, שהתחביב שלו הפך לספר - "100 דרכים לאבד את עצמך בהודו". אז מה הטיפ הכי טוב שיש לו למטיילים הצעירים?
"נכנסנו לחנות תפירה בדלהי. בת הזוג שלי בחנה את הבגדים ואמרה לי 'שמע, הם תופרים פה על הפנים'. אז המוכר ההודי הסתובב אליה ואמר לה בעברית: 'מותק, אני תופר על הפנים? למה, את הכי טובה בעולם?', ופשוט גירש אותנו החוצה לרחוב".
עשרות אלפי צעירים ישראלים נוסעים לטייל בהודו כל שנה, רובם במסגרת טיול אחרי צבא. כמוהם גם נבו רוזי, בן 24 מתל אביב, שנזכר בחוויה ההיא בחנות הבדים הצבעונית. נבו חזר לישראל בנובמבר האחרון ומאז עובד כמלצר. אולם כבר מילדותו חלם להיות סופר, ולכן, שלא כמו רוב הצעירים, בחר להקדיש את הטיול דווקא לכתיבת ספר תרמילאים.
"זה יומן מסע עלילתי. כלומר הוא לא מבוסס רק על דברים שאני חוויתי בעצמי בטיול, אלא בעיקר על התחושות והמחשבות שלי. אבל כן נמצאים שם כמה דברים שבאמת קרו לי, כמו אותו ביקור בחנות הבדים", מסביר נבו. "העלילה היא מאוד קומית ומצחיקה, וגם היה לי מאוד חשוב שהספר לא יעבור את ה-200 עמודים. יצא 170. יש למשל ספר שהרבה ישראלים קוראים בהודו ששמו 'שאנטראם', והוא כולל בערך אלף עמודים. ראיתי אנשים מסתובבים עם הספר הזה בתיק ולא הבנתי איך הם עושים את זה לעצמם. רציתי שהספר שלי יהיה מאוד קליל וקולע, ואפילו קל בגב".
ב"מתנ"ס של הודו" וב"שביל החומוס"
לטיול הגדול יצא נבו בדצמבר 2015, והתוכנית לכתוב ספר כבר הייתה אצלו בראש. בתחילה טייל שלושה חודשים בניו זילנד ומשם המשיך לתאילנד, לאוס, סינגפור ו-וייטנאם. את הודו הוא שמר לסוף המסע והגיע לשם רק אחרי חצי שנה.
נבו אמנם הגיע להודו מצויד כבר ברעיון הכתיבה, אך הופתע לגלות שכל המטיילים הישראלים מעבירים חלק גדול מזמנם שם בקריאת ספרים בעברית. "יש כמה תחנות בצפון הודו שנקראות 'שביל החומוס'. מדובר בכמה כפרים שכבר כל כך רגילים לישראלים, ומעבר לעובדה שכל ההודים שם מדברים עברית - בכל כפר יש ספרייה ענקית עם המון ספרים בעברית. הספריות מלאות במטיילים שמחליפים שם ספרים ויושבים וקוראים. זה היה מדהים לראות את זה, זה משהו שאתה כבר לא רואה בארץ", הוא מספר.
הספר שלך כבר הגיע לשם גם?
"אני מקווה מאוד שכן. אני מגיע לשם שוב באוגוסט ואני מקווה שאמצא אותו, ואם לא, אז אדאג להשאיר שם כמה עותקים. יש המון ספרים על הודו, אבל לא נתקלתי בספר תרמילאים שמדבר לצעירים בטיול אחרי צבא. אני מאוד רוצה שהספר הזה יהפוך להיות חלק מהנוף של הישראלים בהודו. כולם עושים במנאלי כביסה אצל מישהי שקוראים לה שימרית (במלעיל) וכולם אוכלים ג'חנון אצל שורש, ואני קיוויתי שקריאת הספר תהפוך גם לחלק מ'שביל החומוס'".
אבל אתה לא מרגיש שבמקום לטייל וליהנות היית עסוק בלכתוב ספר?
"המסגרת הזאת דווקא עשתה לי טוב. הייתי בהודו חצי שנה, וכשסיימתי לכתוב את הספר אחרי חודשיים, פתאום היו ימים שלא עשיתי בהם כלום. הסתובבתי והתחלתי לתהות מה בעצם עושים בהודו, ואז אמרו לי 'זה מה שאתה עושה בהודו - אתה לא עושה כלום'. לחוות את הודו זה פשוט לשבת וליהנות מהשאנטי הזה, עם הנוף הכי יפה בעולם, אוכל מדהים, לשתות צ'אי ופשוט להיזרק. זה הסוד".
ללכת לאיבוד ולמצוא את עצמך
על שם הספר חשב נבו עוד לפני שיצא לטיול ולפני שהתחיל לכתוב מילה. "כל אחד שחוזר מהודו, ישר שואלים אותו אם הוא מצא את עצמו. אז הרעיון הוא שכדי למצוא את עצמך אתה חייב קודם לאבד את עצמך", הוא מסביר.
מה היית ממליץ לצעירים שנוסעים להודו?
"לא לתכנן. חשוב לדעת הרבה על המקום שבו אתה נוחת, כי יש הרבה תרמיות, במיוחד בדלהי, וחשוב לדעת איפה עושים את הלילה הראשון. אבל מעבר לזה לא לתכנן כלום, כי פשוט לא צריך. כבר ביום הראשון פגשנו ישראלים שאמרו לנו לאן ללכת, ומשם פשוט זרמנו. דווקא הדברים שתכננו מראש אלו מקומות שלא הגענו אליהם".
