לבד בברלין #22 כף רגלי לא תדרוך בגרמניה!
קובי הבטיח לעצמו שכף רגלו לא תדרוך במדינה שבה תוכנן בקפידה רצח בני משפחתם של סבו וסבתו. אבל הביקור אצל חזי והסיור בברלין גרמו לו להבין שגרמניה זוכרת, מזכירה ולא מסתירה מתחת לשטיח את עברה האפל
"כף רגלי לא תדרוך בגרמניה!", הייתי מצהיר במשך שנים ארוכות בכל פעם שיחסי ישראל-גרמניה היו עולים על שולחן הדיונים. ההקשר יכול היה להיות יום השואה, כתבה אקראית על תנאי המחייה הזולים בברלין או סתם כשהיה איזה משחק של נבחרת גרמניה ברקע.
במשך מרבית 37 שנותיי, הייתי אחד מאנשי ה"כף רגלי". אתם בטח יודעים לזהות: מאלה שנלחמים על העיקרון, מחפשים את הצדק. בכל חבר'ה יש אחד מאיתנו. בדוק. אותי זה פוגש בנטייה לחשוב יותר מדי לעומקם של דברים. מתחבר ומתנתק על ידי רגש. איש של שחור או לבן, או שאתם איתי - או שאתם נגדי. הזיכרון הרגשי חי ופועם בדברים שתמו והסתיימו גם לפני המון שנים. נוטר טינה? לא. פשוט עדיין מרגיש.
העבודה שלי במערכת הבנקאית מחייבת אותי פעם בשנה לקחת חופש של שבוע, אחרת לא הייתי יוצא לחופש מעצמי. לולא כך, הייתי ממשיך ללעוס את אותן שטויות טורדניות: האם אמצא אהבה, זוגיות , שלושה דייטים עם אותה בחורה או שפשוט אדעך בעריריות? ומה עם הספר שכתבתי, מתי סוף סוף אהיה שלם אתו ואוציא אותו לאור? לעיתים זה נראה שאותם ניסיונית שפחות צלחו בעבר, גורמים לי לדרוך במקום.
ארצות הברית קרצה, שני חברים יש לי שם, אבל רק משך הטיסה ינגוס לי ביס גדול מלוח הזמנים הצפוף. אירופה היא אופציה קרובה. אירופה. חזי. ברלין. את חזי שגר שם לא ראיתי כמעט שנתיים ואת הטור שלו אני קורא באדיקות אבל נו באמת, למה הוא בחר לגור דווקא בעיר הזאת?
כמי שצבר שעות "כף רגלי" רבות, ערב הטיסה היה תזמון אידיאלי לזיכרון הרגשי שלי להכות בי בכל עוצמתו וכמעט ביטלתי את הנסיעה, הרי משפחותיהם של סבא וסבתא נרצחו בפולין על ידי מכונת ההשמדה שבעיקר נוהלה מברלין. מכל המקומות שבעולם, אני הולך להוציא את כספי דווקא אצל הגרמנים? ואיך כף רגלי תוכל לטייל, איך אוכל לבלות וליהנות במקום שבו התגבש ועלה הרוע הטהור ביותר? רוטינת המחשבות עלתה הילוך, דהרה בכביש המהיר של הזיכרונות. ההוא עם השפם והבלורית הכעורה נגלה לעברי, האם זיכרון השואה ייפגע בגללי?
הספרים שנשרפו והמסעדה האסייתית
כשהחלטתי לבדוק ביוזמתי מאשר לשקוע במקום, גיליתי שברלין עושה כל שביכולתה כדי לזכור. ביום הראשון שלי בעיר, לקחתי סיור של חמש שעות באתרים המרכזיים. מצחיקה אותי המילה "סיור", היא הרי מכילה בתוכה המון צעדים. ואני? אני בכלל חשבתי שעל אדמת גרמניה לא אדרוך.
בתחנה הראשונה הגענו לכיכר בֶּבֶּל הפרושה לפני אוניברסיטת הומבולדט. שם התרחשה שריפת הספרים הכאובה. על פי ההערכות, כ-20 אלף ספרים הועלו באש, העלימו 20 אלף דרכים שונות, כדי להראות שרק דרך אחת צודקת, זו שלהם. כיום, עומדת באותו מקום אנדרטת "הספרייה". טוב, לא עומדת, חפורה באדמה. כשמביטים למטה ופנימה, מבחינים במדפי ספרייה ריקים. כשעמדתי מעל ושלחתי מבט, יכולתי להבחין בהשתקפות שלי על גבי תקרת הזכוכית, כמו ביקשה ממני לראות גם את עצמי. ראיתי מקום ל-20 אלף ספרים. ועוד אחד. גם הספר שלי נפקד.
המשכנו בסיור אל עבר המקום שהיה הבונקר של הצורר. בדרך עצרנו בפינת רחובות שעליה עומדת מסעדה. במקום הזה, העידו ליאור המדריך ושלט שניצב בחזית, עמדה לשכתו. כיום, במקום שבו נרקחו תוכניות להיפטר ממהגרים, עומדת מסעדה פועלים אסייתית.
שוב הליכה, עוברים ליד גן ילדים. כשחלפנו על פניו הם היו בהפסקה. ליאור מתעכב שם בכוונה. הם משחקים ביחד, חלקם בהירים, אחרים מתולתלים. יש כאלה מלוכסני עיניים, אחרים עם שיער צהוב אופייני לסביבה. שתי וערב של תרבויות, משחקים ביחד בלי דעות קדומות.
הסיוט הגדול של הצורר
ממשיכים. עצירה. עמדנו במגרש חנייה פשוט מאוד למראה. עשבים שוטים פושים בו ללא הפרעה. ליאור נעמד מולנו והכריז שהגענו. פתאום כף רגלי עומדת איתנה מעל הבונקר שבו הצורר בחר לסיים את חייו הארורים. המקום נשאר מוזנח בכוונה, וגם שלט ההסבר המוצב לפני מגרש החנייה נמצא על השטח הפרטי של הבניין ולא על המדרכה הציבורית - כך החוק הגרמני מונע מהמקום להפוך לאתר הנצחה. במרחק קצר מהמגרש, ניצב ספא "שידוע כחביב על הקהילה הגאה", זורק לנו המדריך בקריצה.
מהגרים? תרבויות שונות? יחסים חד מיניים? ברלין הפכה להיות הסיוט הכי גדול של המפלגה משנות ה-30. אז מה בעצם הקטע שלה? שאלתי את עצמי. עיר שמצד אחד מחבקת אותי עם המסעדות והברים האינסופיים, אדיבה בצורה מוגזמת עד כדי חשד. פתוחה ומכילה אותי ועוד אנשים מכל העולם על שלל מוצאם ודעותיהם ומצד שני, העיר עסוקה בצורה כמעט אובססיבית להזכיר לעולם ולדעתי בעיקר לעצמה, מניחה את העבר שלה במרכז, כדי להניח לו ולהיות היום כל מה שהיא רוצה.
אז ביום האחרון שלי בברלין, יצאתי עם חזי לטיול אופניים. אני לא בכושר, והוא? כבר לא נופל, ודוהר כמו בתחרות. הגענו לשדה התעופה Tempelhof הנטוש שבדרום העיר, מצאנו מסלול גולף היכן שפעם היו נוחתים המטוסים. שכחנו מהכול וחזרנו להיות שוב שני ילדים, אפילו שכבר ממש כאבו לי הרגליים.
רוצים לדבר עם חזי? כתבו לו מייל לכתובת Chezy.coach@gmail.com
לאתר של חזי מנע
