לבד בברלין #23 בנים רק רוצים לכייף
לתקרה אין זכוכית, לרצפה אין תחתית והגבולות היחידים שתיתקל בהם הם רק אלה שתייצר לעצמך. חזי חוגג שנה בברלין (ולראשונה את "יום הולדתו השני"), אבל הוא לא מתכוון לעצור ולהסתכל אחורה. כמעט
אם הייתם אומרים לי לפני שנה בדיוק, שבשנה הקרובה יהיה לי בית בברלין ושממנו אצא לעשות כל שבוע משהו חדש: לצפות באופרה, לשמוע קונצרט, לגלוש בסקי, שבשנה הזו אלמד לכתוב, לבשל ולהרשות לעצמי לרצות. שתוך שנה תהיה לי "רשימה" שאף פעם לא היתה לי, אבקר בארמון San Souci, טירת Neuschwanstein, ואכיר מקרוב מי היו פרידריך הגדול, לוודוויג השני ופלורה השכנה שלי ממול, הייתי שואל אתכם... מתי יוצאת הטיסה?
אם הייתם אומרים לי שבשנה הזו יהיו ימים שאני לא אדע איפה אני אשן ומה יהיה מחר, שאני אפול על הכביש, אתקע על הר, ושכל שבוע כזה של חיים, ייגמר בדדליין של טור ב-ynet, שיעשה לי חשק למות לפחות פעם בשבוע, ואם כל הפרומו הזה לא מספיק, כדי להוריד אותי מהטיסה, ברגע שהייתי מוסר פספורט "פלוס אחד" לדיילת הקרקע, היא הייתה אומרת לי, "אני מתנצלת, אבל על הטיסה הזו אתה עולה לבד", הייתי מבקש עכשיו לדבר עם המנהל.
לכל הטורים של "לבד בברלין" לחצו כאן
עדכונים נוספים גם בפייסבוק ynet חופש
בדיוק היום לפני שנה, החלטתי שעד שימצאו מי בדיוק אחראי כאן על הכל, כדאי שאני אקח על עצמי את התפקיד, יהיה מה שיהיה, ובמקום לעלות על טיסה חזרה לתל אביב, להתיישב על ספה ולהשקיע את העשור הבא שלי בלנהל חשבונות עם העבר, עליתי על טיסה ורכבת אל עבר החופש שלי ב-14 ביולי 2016, יום הולדתי השני, ונחתתי בברלין.
הדבר הכי טוב והכי נורא בלהגיע לעיר חסרת מעצורים כמו ברלין, היא שכאן אף אחד לא יעצור אותך. לתקרה אין זכוכית, לרצפה אין תחתית והגבולות היחידים שתיתקל בהם הם רק אלה שתייצר לעצמך.
העיר הזו הביאה אותי להתמודד עם כל הבולשיט שידעתי שיש לי, ואת זה שהופתעתי לגלות שקיים. למזלי, הייתי מוכן להיפגש איתו, כי אם תנסו לברוח ממנו גם כאן, רק אלוהים יעזור לכם. ואגב, שתדעו, לברלין אלוהים מגיע רק בסופי שבוע, הוא מנגן בברגהיין ולא בטוח שיהיה לו זמן בשביל לפגוש אתכם.
שלום לגזענות, לשיפוטיות ולפחד
את הגזענות שלי פגשתי כשבחור סורי הציע להגיע אליי הביתה ולבשל לי ארוחת ערב בדייט הראשון. פחדתי שהוא ישתמש בסכין כדי לשחוט אותי ובמידה מסויימת צדקתי, כי הלב שלי אכן נקרע לגזרים, כשבזמן ארוחת הערב הוא סיפר לי על החיים שהיו לו בסוריה ועל היום שבו חיילים איראנים הגיעו לדמשק ולקחו לו את הכל, גם את הרגל.
את השיפוטיות שלי פגשתי, כשמירקו הציע לי לבוא לשחק עם חברים כדורעף ואני חשבתי שכדאי לי לוותר לפגוש אותם ואת הכדור. "אני לא טוב בזה", כתבתי לו, "כולנו ברמה כזו או אחרת לא טובים בזה, אנחנו באים לשחק בשביל הכיף", הייתה התשובה בחזרה. למזלי, הלכתי ואכן איבדתי הרבה נקודות וכדורים, אבל הרווחתי יותר חברים. גם היא באה איתי, המחשבה, אם אני זורק כמו בת או בן, והייתי עסוק בכל כדור שפיספסתי. זה היה בקיץ שעבר. בקיץ הזה, אני כבר זה ששולח הודעות "אתה בא?" ומסביר על הקונספט הזה של איך עושים כיף, כשאני רואה "מקליד…" על הצג, במשך שעה.
גם את הפחד שהעולם לא יהיה כאן כשאחזור פגשתי כשהייתי צריך לכבות את האייפון ולהתנתק מהעולם שבחוץ, כדי להיכנס אל זה שבפנים ולכתוב טור בכל שבוע. בכל פעם שיצאתי משם גיליתי שאת עלילותיי בברלין קוראים יוסי מלוס אנג'לס, רעות מטקסס, צחי מרייקיאוויק שבאיסלנד וחווה מרמת השרון. אפילו הברמן מהברגהיין קורא את הטורים של "לבד בברלין".
קריוקי בפארק
השבוע במקום הברגהיין, ירדתי ל-Mauer Park, שנמצא 500 מטרים מהבית שלי. ואחרי חצי שעה שנסיתי לתאם בהודעות sms עם חברים כדי לא להיות שם לבד, הכנסתי את האייפון לתיק והלכתי עם הסקרנות שלי לטייל בין כל הדוכנים. אחרי שהם נגמרו, בערך באמצע הפארק, הגעתי לאמפי קטן, שנעלם מכמות האנשים שהתיישבה בו והמתינה, מסתבר, למסיבת קריוקי שתתחיל ב-15.00.
אחרי שלוש שעות של המתנה וטיפ של חמישה אירו, מול ביצועים קורעים מצחוק וחברים לרגע מהקהל שהיו לידי מספרד, ארגנטינה ומרילנד, ארה"ב, הגיע גם תורי.
קמתי ועליתי על הבמה לשיר את "Girls just Want to Have Fun" של סינדי לאופר, כי אלא אם כן אתם יושבים ממש ממש טוב, כיף - לא עושים בישיבה.
רוצים לדבר עם חזי? כתבו לו מייל לכתובת Chezy.coach@gmail.com
לאתר של חזי
