להתנצל ולסלוח: משאירים מאחור את החטאים מהטיולים
רן היה בן 10 כשהתעקש להעביר את חופשתו בלונדון מול הטלוויזיה, יהונתן ורננה ניצלו חנות בשביל שירותים והטענת טלפונים אך לא קנו דבר, שירי עוד לא כתבה את ההמלצה שהבטיחה לבעלת האכסניה ואסף מוחל בכל הכוח לגאון שלקח לו בטעות מזוודה. עורכי ynet מתוודים - פרויקט מיוחד
לקראת יום הכיפורים ביקשנו מעורכי ynet ומאנשי המערכת להתוודות על חטאים שביצעו במהלך מסעותיהם ברחבי העולם ולבקש מחילה מעל גבי הרשת. בנוסף לבקשות הסליחה, אפשרנו גם למי שנפל קורבן לעוול במהלך הנופש לגלות גדלות רוח ולסלוח. קשה להתנצל או למחול, גם בכיפור, אך לשמחתנו היו מי שנענו לאתגר. אלו סיפוריהם.
יהונתן בניה, עורך בדסק החדשות
לפני שטסתי עם רננה אשתי ללונדון כולם אמרו לנו שיש מקום אחד שחובה לבקר בו - פריימרק, או ליתר דיוק הפריימרק בכניסה לאוקספורד סטריט. ההמלצות כמובן התייחסו למבחר הגדול והמחיר הזול - 32 שקלים לג'ינס. כבר בביקור הראשון ראינו שזה גן עדן לתיירים. מלבד המיקום המוצלח ליד תחנת מטרו, לרשות הקונים בסניף יש WIFI חינם, נקודות הטענה לפלאפון וגם שירותים חינם (לא דבר של מה בכך בלונדון).
בעקבות הגילוי המופלא התאמנו מחדש את התכנונים שלנו ליום האחרון בלונדון. רגע לפני שהלכנו למלון לאסוף את המזוודות ולעלות לטיסה עשינו עצירה של שעתיים בפריימרק כדי להטעין את הטלפונים. במשך שעתיים ישבנו בנקודת ההטענה, אכלנו צ'יפסים, דיברנו, שלחנו תמונות לארץ דרך האינטרנט החינמי ואחרי שהיו מספיק אחוזים בסוללה יצאנו מהחנות בידיים ריקות.
למקרה שתהיתם, לא היינו היחידים שסתם ישבנו בלי לקנות, היו איתנו עוד כמה ישראלים. אז סליחה פריימרק שניצלנו את טוב הלב שלכם. אמן שעוד חנויות בלונדון היו כמוכן. בפעם הבאה שנגיע נקנה כפול, ונחזור להטעין לפני הטיסה...
יאיר חסון, עורך ערוץ הכלכלה
חופשה בחו"ל היא בשבילי חופשה במובן המילולי של המילה: ארוחת בוקר מפנקת, טיול של שעתיים, ישיבה בבית קפה עם ספר טוב, שנ"צ, ואולי עוד אטרקציה קצרה אחר הצהריים. לכן ארצה לנצל במה זו כדי להתנצל בפני מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. שבועיים שלמים הייתי בתפוח הגדול ולא הצלחתי למצוא את דרכי כדי לבקר באתר התיירותי הפופולרי.
פסחתי גם על מוזיאון הטבע, מהמוזיאונים המפורסמים בעולם השייך אף הוא לרשימת אתרי החובה, גם לא טיפסתי על גג בניין אמפייר סטייט, ובשארית כוחותיי הפלגתי על ספינה כדי לראות את פסל החירות - מרחוק.
לעומת זאת הקדשתי בוקר שלם לשיטוט בסנטרל פארק, כיתתי את רגליי למעדנייה מקומית כדי לאכול סנדוויץ' סלמי מסורתי, המתנתי שעתיים בתור כדי לבקר בכנסייה בהארלם ביום ראשון, ובדקתי בתי קפה רבים בעיר כדי למצוא את המקום המושלם לאחר צהריים של קריאה. אני מסרב לקבל את המוסכמה לפיה נופש מקביל לטירונות בתנאי בית מלון, ומחייב השכמה עם שעון מעורר בשש בבוקר, לו"ז מהודק של אטרקציות, וחזרה לבית המלון בחצות לשינה חטופה, לקראת עוד יום נופש מפרך. אני מאמין שחופשה היא לא עבודה – חופשה היא מנוחה, ועל כך אסרב להתנצל.
רן רימון, עורך דף הבית
אבא ואמא היקרים, אני מצטער. אני מצטער שכשלקחתם אותי ללונדון לחודש כשהייתי בן 10 לא יצאתי מהחדר של המלון כל היום והמקסימום שעשיתי זה ללכת לחנות הצעצועים המליס. אני מצטער כי אבא, כל כך רצית להראות לי דברים, מקומות, ואני רק רציתי לראות תוכנית טלוויזיה טפשית ולאכול ביצי קינדר. מצד שני עוד לא היו בארץ כבלים וביצי קינדר, אז אתה צריך להבין.
אני מצטער שקניתי את האורגן ההוא בהמליס שבסוף לא ניגנתי בו אפילו שהבטחתי. אני מצטער גם שבאותה נסיעה הדבר היחיד שעשיתי איתכם היה להירדם באמצע מחזמר שדיברתם עליו המון. אבל בחייאת, יום כיפור, עברו 32 שנה, כדאי שתסלחו לי אם אתם זוכרים.
שירי הדר, עורכת ערוץ החופש
יש את שאלות הביטחון הוותיקות שאני נוטה לענות עליהן באותה מונוטוניות שבה אני נשאלת – לא, לא, לא, לא השארתי את המזוודה לבד (שזה די נכון, היא הייתה עם עוד כמה חברות מזוודות בחדר השירות במלון). על כך אני חצי מתנצלת.
אבקש סליחה מבעלת האכסניה החמודה באחת העיירות שעל כביש 1 בארה"ב. נכון, הבטחתי לך שאכנס לכתוב עליכם המלצה חמה באתר המלצות ידוע, ולמרות שהזכרת לי לא מעט פעמים במייל, לא עשיתי זאת – מתנצלת.
הייתי שמחה לקבל סליחה עם חיוך מאותה דיילת ששפכה עליי יין "בלי לשים לב" ופשוט המשיכה הלאה במהירות מחשידה, או לחילופין סליחה מהדייל שהבטיח לי מספר פעמים שהוא כבר חוזר עם שמיכה, אני עד היום מחכה לו ונזכרת בו בלילות קרים.
כל העוקפים בתורים, המאזינים לשיחות פרטיות שלי עם נותני שירות מבלי לכבד מרחב אישי, המרעישים בטיסות, המדיפים ריחות לא נעימים בטיסות, המסתירים עם הסמרטפונים במופעים, דוברי האנגלית שמעמידים פנים שהם לא כדי לברוח מעזרה – כל אלה, אני רוצה להאמין שלא מדובר באנשים רעים ושאם אתם קוראים את המילים האלו עכשיו, יש בכם חרטה ואתם מבקשים סליחה. יום כיפור סלחני לכולם.
אסף רוזן, עורך ערוץ החופש
היי, אתה, הבחור שבטעות לקח את המזוודה שלי מהמסוע בשדה התעופה באמסטרדם והבחין בכך רק כעבור יממה - אני סולח. ייתכן שזו היית בכלל את, אבל למען הנוחות אמשיך לסלוח בגוף שני זכר. בקיצור, אני מוחל. אחרי הכל, כמה מזוודות אדומות כבר יש בעולם, ברור שתקפוץ על הראשונה שתראה, הרי היא אדומה וגדולה, אז היא בטח שלך.
אני לא נוטר טינה על כך שאת הערב הראשון של מסיבת הרווקים של חברי הטוב העברתי בקניית בגדים ב-H&M. היה קצת יותר מאפס מעלות אז קניתי גם מעיל וצעיף. קטעים. מחליק לך גם את משחת השיניים, מברשת השיניים והדאודורנט שקניתי רגע לפני שסגרו עליי את דלתות הסופרמרקט. ואז, כשנכנסתי מורעב עם אלף שקיות למסעדה תאילנדית צפופה - שטויות, אל תרגיש רע בגלל זה. אכלנו, הלכנו, המשכנו הלאה.
למחרת כנראה הבחנת בטעות והחזרת את המזוודה לשדה, ומשם היא חזרה אליי, עם הגטקס שקניתי בארץ במיוחד לנסיעה כי ידעתי שיהיה קר. אני כל כך סולח לך עכשיו, כשאני נזכר בכל הסיפור הזה, אם אמחל עוד טיפה אני בטח אתפוצץ.
רותם כנעני, כותב ואיש ניו מדיה ב-ynet
הזמן הוא אלוהים. גורם עליון, קדוש וחמקמק. כולנו עבדים לו, כולנו רוצים שיתייחס אלינו יפה. כחסיד נאמן, אדוק, ובעיקר חרד עד עמקי נשמתי מבזבוז המשאב היקר הזה, אחת המצוות שהמצאתי לעצמי היא לקצר ככל האפשר את העמידה בתורים. אני יודע, אתם כבר מטקבקים קללות. לגיטימי לגמרי. מצד שני, בואו נודה על האמת, גם אתם עולים בצד שמאל של המדרגות הנעות בקניונים בחו"ל ולא מחכים ברוגע בטור הימני והשליו כמו בני תרבות מסודרים.
גם אתם, לפעמים במקרה או שלא, מתעלמים מקיומו של האדם שלפניכם רק בשביל שאלה תיירותית קטנה במוזיאון, כי אזניות ההסבר האלה בכלל שלכם והמקום של אבא שלי. אבל אני לא מתבהם, חלילה. ממש לא. זה תמיד יהיה שילוב של חיוך, אי יצירת קשר עין, אולי פלירטוט שטחי ובמקרי חירום של ממש אפילו סמול טוק שבסופם אגיע מהר יותר אל ראש התור. אני הורג את יתר הממתינים ברכות. אם גם אתם כמוני, מתנשפים בכבדות למראה תור מסודר ורק חותרים למגע עם הקופאית/מאבטח/דיילת/תא השירותים בפאב, סביר להניח שגם אתם משתייכים לכת הסודית של חרדי הזמן. אף תשליך לא יעזור לנו. סליחה.
נדב פאפו, רכז בדסק החדשות
בערב האחרון שלנו בלונדון, אני ובת הזוג שלי רצינו לצאת לפאב מיוחד כדי להשתחרר לפני שחוזרים לשגרה בישראל. זה היה יום ראשון והכול היה סגור או שנסגר מוקדם. אחרי חיפושים רבים הגענו למסעדה מקומית שנראתה נחמדה. נכנסנו, ביקשנו תפריט ושמחנו לראות מנות ים תיכוניות מוכרות מהבית.
הערב שהתחיל נחמד, הפך ל ''מסע'' כשנאלצתי לסחוב את בת זוגתי למלון בכל רחוב אוקספורד. היו לנו כאבי בטן קשים שכמעט לקחנו מונית למיון. העברנו לילה קשה כמעט ללא שינה ורק בבוקר התאוששנו. היה סבל לסיים ככה את הטיול, אבל אני סולח למסעדה. הרי יום כיפור אחרי הכל.
לפנייה לכתב/ת 
