טיול משפחתי במצרים: "הרגשנו מחוברים למקום"
להתמקח על רקע הפירמידות, להתרגש מזיכרונות המהפכה בכיכר תחריר ולחוש ביטחון בלי קשר לכך שהנהג הפרטי מספר לכולם שאתם מגרמניה. שי נחום הגשים בסוכות חלום ישן כשביקר אצל השכנה מדרום שתושביה התגלו כאדיבים במיוחד. אלה הם חוויותיו
היום הראשון: להתרגש מהפירמידות וללמוד להתמקח
בשעה 10:00 בבוקר יצאנו - שקד (8), ליה (14), אסיה (17), קנדיס אשתי ואני - מקהיר לכיוון גיזה, לאחר כ-20 דקות של נסיעה הבחנו כבר בקצוות המחודדים של הפירמידות. ירדנו מהכביש המהיר ונכנסנו לרחובות, סמטאות שצרות בדיוק כדי להכיל את רוחב המכונית. אין אספלט והמכונית עשתה את דרכה בנסיעה על חול מהודק בין בתים בנויים מלבנים חשופי טיח. משני הצדדים הציעו אנשים את מרכולתם המאובקת.
הגענו למתחם שלאחר מכן הבנתי שממנו יוצאים הטיולים המודרכים לפירמידות. נכנסנו לאחת מהסוכנויות שעליה המליץ הנהג שלנו (עליו ארחיב בהמשך). קיבלו אותנו בסבר פנים יפות והציעו לכולנו שתייה קלה. הושיבו אותנו בחדר סלון של אורחים הגישו לנו את השתייה והבחור הסביר לנו באנגלית רהוטה מה האפשרויות שיש להם להציע - טיול קצר, בינוני או ארוך.
.JPG "החופשה המשפחתית של משפחת נחום בקהיר (צילום: משפחת נחום)")
.JPG "להתמקח כאן זהו דבר מקובל לחלוטין (צילום: משפחת נחום)")
כשהנהג שלנו ראה את התגובה שלי הוא בעט בשולחן, כמעט העיף את כוס התה שלי, ואמר לאיש: "אתה רוצה שאני אשבור לך את המקום? תן לו מה שהוא רוצה". האיש שאל אותי כמה אני מוכן לשלם, אמרתי שלטיול הגדול 30 דולר לאחד מקסימום. הוא אמר 30 דולר זה בסדר, אבל לפחות תשלם את הכניסה לאתר, אמרתי לו 30 דולר וזהו, אחרת אני הולך, עשיתי תנועת קימה ואז הוא אמר "מאשי מאשי (בסדר גמור). אתה רוצה כרכרה, גמל או סוס. כרכרה לא כדאי לך זה למבוגרים, גמל הולך לאט וזה ישגע אותך, קח סוס". עוד לא הספקתי לומר כן, הבן שלי בן השמונה כבר זינק לו על סוס ויצא לדרך.
"התמלאתי גאווה להגיע עם המשפחה שלי למקום הזה, הפעם בתור תיירים"
נכנסנו למתחם והתחלנו לטפס על גבעת חול גדולה. בפסגת הגבעה נפרסו לרגלינו שלוש הפירמידות במלוא הדרן. ההתרגשות הייתה בשיאה. הבטנו המומים, נשימתנו נעתקה, חזרנו ואמרנו אחד לשני שאין מצב, זאת רק תפאורה, זה לא אמיתי. ירדנו מהגבעה ברכיבה והמשכנו בדרכינו לכיוון המונומנטים העצומים.
_(Custom).jpg "אמיתי לגמרי: על רקע הפירמידות ההיסטוריות והספינקס (צילום: משפחת נחום)")
.JPG "\"הפירמידות במלוא הדרן\" (צילום: משפחת נחום)")
.JPG "קבלת פנים יפה בסוכנות שלפני הפירמידות (צילום: משפחת נחום)")
ליד הפירמידה הבינונית, ניגשתי לאבנים העצומות שעומדות שם כבר 5,000 שנה, הנחתי את ידי עליהן, עצמתי את עיניי, כולי נפעם מהתרגשות, מדמיין את בני ישראל ואת המקום שממנו נהיינו לעם. לו יכלו האבנים לדבר מה הן היו מספרות? דמיינתי משפחה כמונו, בני עמנו, עם סנדלי עור ורגליים חשופות גוררות ומושכות את האבנים העצומות כעבדים חסרי כל, ובאותה נשימה התמלאתי גאווה להגיע עם המשפחה שלי למקום הזה, הפעם בתור תיירים, עם סנדלי שורש, חופשיים, עם מדינה משלנו. עוצמות שלא ניתן לתאר.
עוד אני עם מחשבותיי, וילדיי כבר מצטלמים עם הפירמידות, עושים פוזות למצלמה ונהנים מכל שנייה. המשכנו בסיור לפירמידות האחרות, בסוף עברנו גם ליד הספינקס. כמובן שעשינו את תמונת ה"נשיקה" בזווית המתאימה ולאחר הליכה קצרה עם הסוסים חזרנו לסוכנות. בערב, בדירה, ישבנו כולנו ודפדפנו בתמונות תוך כדי שאמרנו זה לזה: "זה לא ייאמן".
.JPG "צילום חובה: נשיקה לספינקס (צילום: משפחת נחום)")
.JPG "ואחת מהגמל (צילום: משפחת נחום)")
אסור לטפס על הפירמידות. מותר לעלות למדרגה הראשונה, אבל לא לטפס עד למעלה. היו אנשים שנתקעו, פשוט לא הצליחו לרדת. המדריך אמר שתיירים יפנים משלמים בקשיש לשומר כדי לטפס, אך עושים זאת רק כשיורדת החשיכה.
למה לא נכנסנו פנימה? גם המדריך בסוכנות וגם המדריך שהלך איתנו אמר שאם נעשה זאת פשוט נלך כפופים כ-100 מטר בתוך הפירמידה ובסוף לא נראה כלום. בקיצור כסף עבור כלום.
.JPG "מציית לחוקים: אסור לטפס על הפירמידה רק למדרגה הראשונה (צילום: משפחת נחום)")
היום השני: לשוט על הנילוס המרהיב ולתצפת מהכי גבוה
לאחר נסיעה של 20 דקות הגענו לנילוס, הנהר הרחב והמרשים ביופיו שחוצה את העיר. עלינו ליאכטה (לא לצפות ליאכטה תיירותית) הקפטן ביקש 80 דולר לאחד. כאן כבר לא התרגשתי, הבנתי שהם רואים אותנו כארנק מהלך ומנסים להוציא את המקסימום שהם יכולים. אמרתי לו 100 דולר זה המקסימום שאני משלם על כולם, הוא לא נבהל או נפגע בכלל, אלא הסכים מיד ויצאנו לשייט בנילוס.
בגדול זה לא שונה משייט אחר שעשיתי בכל מיני מקומות בעולם, אבל עצם העניין ששטנו על הנילוס וראינו את קהיר מהזווית הזאת היה שווה את זה. במהלך השייט רואים ילדים קופצים למים, אנשים לוקחים מים במכלים על גבי חמורים כנראה לצורך השקיה, דייגים יושבים על גדות הנהר ומטעי בננות אין סופיים.
.JPG "נהר הנילוס העצום (צילום: משפחת נחום)")
.JPG "חוויית השייט שווה את התשלום (צילום: משפחת נחום)")
לאחר שעה של שייט הגענו למקום אירוח עם כוורות שמפיקות דבש. ישבנו, שתינו תה, אכלנו מאפה שדומה למופלטה ענקית (בגודל של פיצה משפחתית) עם דבש ולאחר מכן חזרנו את כל הדרך בחזרה. די נחמד בסך הכל.
לאחר השייט נסענו למגדל הבורג' שניצב על האי ג'זירה שבנהר הנילוס. המגדל שמתנשא לגובה של 187 מטר היה בזמנו המגדל הגבוה ביותר ביבשת אפריקה. רכשנו כרטיסים בכניסה - 150 לירות מצריות לאדם (כ-30 שקלים) ועלינו למעלה. משם ניתן היה לראות את כל קהיר בתצפית של 360 מעלות, מחזה מרהיב ממש. ראינו את הפירמידות, הנילוס והגשרים שמחברים את העיר. ניתן לראות למרחק את השכונות כאילו פיזרו עליהם אבקת חול, אין ספק ששווה לעלות למגדל, זהו מחזה יוצא דופן.
.JPG "הנוף המרהיב ממגדל הבורג' (צילום: משפחת נחום)")
.JPG "תצפית על כל קהיר (צילום: משפחת נחום)")
טיפ: כדאי לדעת שיש תור משמעותי גם בעלייה וגם בירידה. בסך הכל המתנו בשני הכיוונים כשעה וחצי. המעלית היא קטנה ויכולה להכיל בין 8 ל-10 בני אדם. המון אנשים רוצים לעלות ולרדת והמעלית איטית, קחו את זה בחשבון.
היום השלישי: לפגוש את תות ענח' אמון ולבקר בכיכר תחריר
ביקור במוזיאון הפרעונים. נסענו למוזיאון, שילמנו כניסה בערך 150 לירות מצריות למבוגר ו-75 לירות מצריות (כ-15 שקלים) לילד. עברנו בידוק ביטחוני ונכנסנו פנימה. המוזיאון הוא בין שתי קומות. מיד בכניסה רואים פסלים ענקיים של הפרעונים, את הספינה של חופו, סרקופגים שבהם היו קוברים את בני המלוכה, אביזרים וכלים מהתקופה הקדומה ועוד מאות מוצגים מרהיבים.
בקומה השנייה, ביחד עם עוד המון מוצגים, ניתן להיכנס לאזור המומיות. כניסה לשם דורשת תשלום נוסף, למיטב זכרוני זהה לתשלום הכניסה. כמובן ששילמנו ונכנסנו. שם ראינו מומיות ששוכבת בתוך אקווריום זכוכית שממוזג לטמפרטורה מסויימת כדי לשמור עליהן. רואים פרצוף, שיער, ידיים ואצבעות - ממש מדהים. יש תגית ליד כל מומיה שמתארת ממתי עד מתי היא חיה ומה היה הגיל שבו מתה. בחלקן כתוב ממש מי היה האדם שכעת מוצג כמומיה. איך הם יודעים? אין לי מושג, אבל זה מה שהיה.
.JPG "בכניסה למוזיאון הפרעונים (צילום: משפחת נחום)")
.JPG "המומיה שלי ואני (צילום: משפחת נחום)")
.JPG "מראות מרתקים (אולי לא לכולם) (צילום: משפחת נחום)")
.JPG "מוזיאון הפרעונים והמומיות (צילום: משפחת נחום)")
אזור נוסף במוזיאון הוא החדר של תות ענח' אמון (אחד מהמלכים הפרעונים), שם ניתן לראות את המסכה והתכשיטים שלו שעשויים מזהב ומשובצים באבנים יקרות, ממש מיוחד.
טיפ: ביציאה מהמוזיאון בודקים את התיקים שמא החלטת לקחת איתך איזה פריט. קטע מוזר נוסף שכדאי להזכיר שמתרחש בכניסה למוזיאון: נכנסתי עם מצלמת GoPro ועם מצלמת Canon, הבחור בכניסה ביקש ממני כרטיס עבור המצלמה. לא הבנתי מה הוא רוצה בהתחלה, אחר כך הוא הסביר לי שאם אני רוצה להכניס את המצלמות אני חייב לשלם עבורן כרטיס או לשמור אותן בשמירת חפצים.
נשמע לי מוזר מכיוון שבכל מקרה אנחנו נכנסים עם הטלפונים שלנו שמצלמים לא פחות טוב מהמצלמות ועליהן אף אחד לא מבקש תשלום. שמנו את המצלמות בשמירת חפצים וצילמנו עם הטלפונים הניידים.
.JPG "שלושת הילדים: ליה, אסיה ושקד במוזיאון (צילום: משפחת נחום)")
היום הרביעי: למצוא הפתעות בשוק
עם שתי בנות מתבגרות לא הייתה ברירה אלא להיכנס ל"סיטי סטאר מול", קניון ענק שבנוי ממספר בניינים. בקניון ניתן למצוא מותגים כגון טומי הלפינגר, ויקטוריה סיקרטס, מרקס אנד ספנסר, H&M, אמריקן איגלס, סטאר באקס, דאנקן דונאטס, נייק, אדידס, סקטשרס, סמסונג, אפל, סמסונייט ורבים אחרים. המחירים בהתאם.
.JPG "גם זה יש כאן: קניון סיטי סטאר (צילום: משפחת נחום)")
.JPG "מרשים ושופע במותגים המוכרים, גם אלו שאין בארץ (צילום: משפחת נחום)")
דחיתי אותם תוך כדי הליכה. עוד אני מתקדם ניגש אליי בחור צעיר שאמר באנגלית "בוא איתי, מה אתה צריך? אני אעזור לך". אמרתי לו שאנחנו מחפשים לאכול משהו קטן, אולי פיצה. הוא אמר לי בוא אקח אותך. הוא לקח אותנו לאחת מהמסעדות, ישבנו לאכול והוא ישב שני שולחנות לידינו. מדי פעם הגיעו אלינו רוכלים, הוא סילק אותם מאיתנו, ולא הפסיק לומר לי באנגלית: "אל תדאג, אין עמלה". כמובן שלא האמנתי בהתחלה, אבל החלטתי לזרום.
.JPG "שוק קאל אל חלילי (צילום: משפחת נחום)")
.JPG "תבליני קהיר: דוכן חובה בכל שוק (צילום: משפחת נחום)")
.JPG "מגוון גדול של סחורה מכל הצבעים והמינים (צילום: משפחת נחום)")
בסוף הערב, רגע לפני שנפרדנו, שאלתי אותו "כמה לתת לך?". הוא אמר "כמה שתרצה". הייתי מבסוט כל כך, נתתי לו 200 לירות מצריות. הוא לא הפסיק להודות לי ונפרדנו בחיבוק.
אוכל: "טעים בטירוף. כמו שאנחנו מכירים במחירים מצחיקים"
עוד בבית קראנו על הפלאפל פול של המצרים. אז ככה, זה באמת המאכל הלאומי, למעשה משפחה מצרית אוכלת בכל בוקר פול מבושל ופלאפל פול.
ביקשתי מהנהג שלנו לקחת אותנו לאכול פלאפל, הוא לקח אותנו לפאלאפליה, ירדתי איתו ונדהמתי. הם מעיפים שם מנות שחבל על הזמן, כל עשר שניות יוצא משם לקוח עם שקית עמוסה ביד. הבחנתי בשלטים באנגלית שכתוב עליהם "Do Not Disturb", לקח לי בדיוק שנייה להבין מדוע. בזמן שהם יסבירו לכל תייר מה יש כאן, כמה זה עולה ויחכו שיתלבט, הם יכולים למכור לעוד עשרה אנשים.
הנהג הביא לנו שקית עם מנות חמות שמכילה עוד שתי שקיות קטנות עם סלט, חצילים, חריף וחמוצים. זה היה מעדן, הכל חם, טרי וטעים בטירוף. אכלנו גם במסעדות קבאב (קופטא) ושווארמה. את הבשרים מזמינים לפי משקל. המנות מגיעות עם פיתות חמות, אורז עם אטריות (ראזה בשערייה), צ'יפס, טחינה מתובלת בכמון, סלט ירקות והכל טעים טרי ונקי.
גם מתוקים אכלנו - כנאפה, בסבוסה וכל מיני שמות מוזרים עם טעמים מדהימים של אגוזים פיסטוקים והמון סירופ סוכר. יש מלא מה לאכול, אמנם לא מעצמה קולינרית, אך אוכל מזרח תיכוני מאוד טעים כמו שאנחנו מכירים מישראל ובמחירים מצחיקים.
תחושת ביטחון: לדבר חופשי בעברית אבל להזדהות כגרמנים
בשום שלב בטיול לא חשנו חוסר ביטחון. בגדול, אף אחד לא מתעניין בך, אנשים חיים שם את שגרת החיים שלהם ואנחנו לא איזה יצור מוזר, יש שם עוד מלא תיירים. ברחוב לא הזדהינו כישראלים, אך דיברנו בינינו עברית באופן חופשי, לא היה להם מושג באיזו שפה אנו מדברים.
הנהג שהיה צמוד אלינו כל הטיול ידע שאנחנו ישראלים יהודים. כשהיו שואלים אותו מאיפה אנחנו, הוא היה אומר שאנחנו מגרמניה. בכניסה למוזיאון ולקניונים התיקים עוברים שיקוף במכונה ומבקרים עוברים מגנומטר עם בדיקה גופנית - מאבטחים לגברים ומאבטחות לנשים. 100 אחוז מהאנשים היו אדיבים בצורה יוצאת מן הכלל, 95 אחוז מהם ידעו אנגלית מספיק כדי לסייע לנו. כמובן שידע בסיסי בערבית לא מזיק.
התארחנו בדירת ארבעה חדרים גדולה מול סיטי סטאר מול. בכוונה לא לקחנו מלון, רצינו לחוות את החוויה. בערב קנינו מים מינרלים ומצרכים במכולת השכונתית וטיילנו ברחוב ללא חשש. בשעות הערב העיר מתעוררת לחיים. הכל סואן, גועש, רועש, צבעים, ריחות, טעמים, דוכנים, אנשים, עגלות ומכוניות. מדהים, הכל זורם בבלגן נוראי ובסדר מופתי כאחד.
מה צריך לסדר לפני הטיול?
כדי להגיע לקהיר צריך להוציא ויזה בשגרירות מצרים בתל אביב. תהליך הוצאת הוויזה נמשך בין 10 ל-14 ימים וכרוך בשלושה ביקורים בשגרירות. צריך לשלם אגרת הוצאת ויזה בסך 150 שקל.
איך מגיעים לקהיר?
לקחנו מונית לשארם א-שייח ומשם טיסה של שעה עם חברת Nile Air לקהיר (אנחנו מצאנו טיסה שעלתה כ-100 דולר). מי שמעדיף נסיעה במונית או באוטובוס שייקח בחשבון שלתיירים אסור לנסוע על הכביש שחוצה את סיני מטעמי ביטחון ולכן יש לנסוע לשארם שלוש שעות ולאחר מכן לקהיר שמונה שעות נוספות. תוסיפו לזה עצירות של מנוחה ותעשו את החשבון לבד.
איך התניידנו בעיר?
כשהגענו לקהיר חיכה לנו הנהג שקבענו איתו מראש. בחור מקסים שהגיע עם פיג'ו 504 ענתיקה אך שמורה. הוא ליווה אותנו במשך כל הטיול. כל בוקר בשעה שקבענו איתו הוא הגיע לקחת אותנו עם חולצה מכופתרת מגוהצת ונעליים מצוחצחות, כמו חתן. בכל מקום שהוא הוריד אותנו הוא חיכה עד שסיימנו את הסיור. כשסיימנו הייתי מתקשר אליו ותוך שלוש עד חמש דקות הוא הופיע, תמיד באדיבות מופלאה ובחיוך.
.jpg "משפחת נחום עם הנהג הצמוד מוחמד דנדנא (צילום: משפחת נחום)")
לפנייה לכתב/ת 
