"חשבו שהשתגענו": המשפחה שעזבה הכל ומפליגה בעולם בקטמרן
ליובל אהלי היה חלום: להפליג ביאכטה בכל העולם. כעת, כשהוא פנסיונר הוא מגשים את החלום עם רעייתו ושני ילדיהם – תאומים בני 8. אז מה לוקחים למסע? איך מלמדים את הילדים ולמה הם שלמים עם ההחלטה: "נכנסנו לרוגע, יצאנו מקצב החיים ההיסטרי"
לפני כשנה וחצי החליטו יובל (67) ואילנית (45) אהלי לעשות שינוי דרמטי בחייהם. הם השכירו את הדירה שלהם לתקופה של שלוש שנים, ארזו כמה חפצים חשובים, לקחו את התאומים (בן ובת בני 8) ועלו על יאכטה מסוג קטמרן בדרך למסע ארוך ברחבי העולם. בשיחה עם ynet חופש הם מספרים על רגעי האושר לצד הקשיים. "אנחנו חיים בסלואו מושן, בנחת וברוגע", מספרת אילנית. "אין את כל הצרות על הראש. פה יש צרות אחרות, אבל זה סוג אחר של תחושה. נכנסנו למעין רוגע, יצאנו מקצב החיים ההיסטרי ומהסטרס".
.jpg "עזבו הכל והפליגו: משפחת אהלי מטיילת בעולם")
יובל מצידו אומר, "מה זה חלום? זאת הייתה תכנית. זה לא היה מחוץ לאפשרויות, אם הבריאות בסדר והמצב הכלכלי מאפשר אז אין שום בעיה לבצע".
התכנון כרגע הוא לטייל במשך שלוש שנים. מה אורזים לתקופה כל כך ארוכה? "קודם כל לקחנו הרבה ספרים, גם לעצמנו וגם לילדים", מספר יובל. "זה הדבר הכי חשוב כי זה הדבר שבעצם אי אפשר למצוא בחו"ל - ספרים בעברית. חוץ מזה, תרופות. שזה חשוב כי לא תמיד אפשר להשיג את מה שאנחנו מכירים או למצוא מקום נורמלי לרכוש בו תרופות. יש לנו אפילו דפיברילטור (מכשיר החייאה חשמלי – ה"ג) בסירה".
חלוקת התפקידים בין בני הזוג היא ברורה יחסית. יובל הוא הסקיפר שמתפעל את הסירה, ואילנית מלמדת את הילדים ועוזרת לו כשצריך. יובל מוסיף ומתאר את אורח החיים שלהם כ"שונה ממקום למקום. אנחנו עכשיו, למשל, מפליגים בשייט שמשלב נהרות גדולים עם תעלות כך שהשייט פשוט יותר ואני מתחיל להפעיל את הסירה כשהמשפחה עוד ישנה. בקריביים, למשל, היה שבוע שרק היינו בתוך מפרץ ופשוט קמנו, ירדנו לים, שחינו וביקרנו בכפרים קטנים. כשיש הפלגה ארוכה, אז לפעמים קמים ב-3:00 בבוקר, מרימים עוגן ומפליגים כל היום עד הערב כדי להגיע למקום אחר. הילדים בדרך כלל לומדים ומשחקים במהלך היום".
הקטמרן היא בית כמעט לכל דבר. יש חשמל רוב הזמן, מקלחת, דוד למים חמים וכו'. למרות זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבכל זאת מדובר בבית קטן שיכול להרגיש צפוף לפעמים. אולי אפילו צפוף מדי. "קצת חסר זמן בילוי זוגי", מודה אילנית. "אבל מפצים בדברים אחרים. להיות עם הילדים 24 שעות זה כיף לא נורמלי ואני מעדיפה את זה מאשר להיות תקועה בעבודה ולא לחיות אותם ולא להרגיש אותם או להרגיש שהם גדלו לי מהר מדי ולא גידלתי אותם".
אבל יש גם רגעים קשים. "משברים יכולים לקרות בגלל ים סוער שמגיע כשלא מתכננים", מספרת אילנה, "הסירה קופצת, הילדים מקיאים, אני מרגישה רע, אבל מתגברים על זה אחרי כמה ימים וממשיכים הלאה".
בנוסף, קשה שלא לתהות על ניתוק הילדים מכל המסגרות. אילנית ויובל טוענים שאכן היה קצת קושי בהתחלה בהקשר הזה, אבל שהוא נפתר מכיוון שהם נתקלים בעוד משפחות שמטיילות בדיוק כמוהם, לרוב כשהם עוגנים במפרצים או במרינות, ואז הילדים מתחברים. "ברגע שרואים שיש ילדים אז ישר יוצרים קשר", היא מספרת. "יש חיי קהילה בין השייטים".
לדבריהם, הם נתקלו בעוד הרבה משפחות שחיות כמוהם ועם חלקן הם עדיין שומרים על קשר. "כשאנחנו פוגשים אנשים במקומות שאנחנו מטיילים בהם בחוף, יש כזה 'וואו!', מתייחסים לזה כמשהו מאוד מיוחד. אבל בסך הכל עושים את זה אלפי אנשים, אלפי זוגות עם ילדים", מספר יובל, "הרעיון הוא לעשות עכשיו ולא להגיד כשיהיה יותר כסף, או יותר זמן, או תנאים יותר נוחים. פשוט לקום ולבצע את זה. אפשר לעשות את זה לדעתי כמעט בכל תקציב, תלוי איזו סירה קונים, מה מחליטים לעשות, לאילו מסעדות הולכים אם בכלל.
"התקציב שנדרש לזה הוא לא יותר מ-1,500 דולר לחודש עד, כמובן, סכום בלתי מוגבל. הרעיון הוא שחיים פעם אחת, ואם לא חווים דברים, אז הולכים לעולם שכולו טוב מבלי לדעת שהחוויות האלה קיימות בכלל".
