השבוע שלי בקמבודיה
ארבעה לילות על ספינת פאר עם כל המשתמע מכך מול מקומיים אוהבי אדם, צנועים ואדיבים. תרבות עשירה ומרתקת על רקע היסטוריה עקובה מדם ואכזריות. אלכסנדרה לוקש עזבה את החורף הישראלי לטובת כמה ימים בארץ שטופת השמש הרחוקה וחזרה עם חוויות לכל החיים
שבוע בקמבודיה - שום דבר בחיוכים האינסופיים ובלבביות הכנה של התושבים שאנחנו פוגשים במסע המרוכז הזה לא מרמז על התלאות שהמדינה עברה ברמה הלאומית והגרעינית רק לפני ארבעים שנה.
בשנות השבעים חיסל שלטון הקמר רוז' בשיטתיות כמעט חמישית מבני עמו שלו, בסתירה לרוח הקמבודית, לאמונה הבודהיסטית ולעקרונות הבראשיתיים של העם הקמרי. מאז - קמבודיה ובירתה פנום פן, שכונתה רק בראשית המאה ה-20 כפנינה של אסיה, מקוות לשחזר את תור הזהב שלהן.
קמבודיה מזוהה לרוב עם מקדשי אנגקור – סמל לאימפריה שהייתה בשיא תפארתה – אך אחת הדרכים המרתקות הנוספות ביותר להתוודע אליה ובעיקר לתושביה מסבירי הפנים היא באמצעות שייט לאורך נהר המקונג, מקור החיים של קמבודיה ומדינות האזור. מדובר בנהר השביעי באורכו באסיה והשנים עשר בעולם כולו, אשר זורם גם בסין, מיאנמר, לאוס, תאילנד וויאטנם.
דרך שייט בספינה "אקווה מקונג" שהוא פרי שיתוף פעולה עם החברה הגיאוגרפית, רצינו ללמוד על החיים השוקקים בגדותיו ובאזור נהר הטונלה סאפ, שמתחבר למקונג בפנום פן. האקלים הקמבודי מוכר לנו הישראלים היטב מתאילנד – כלומר, העונה היבשה נמשכת מנובמבר ועד מאי בדרך כלל, ואילו מיוני עד אוקטובר פוקדים אותה מונסונים שעלולים לעתים לשבש תוכניות.
השייט שלנו בן הארבעה לילות נערך בתחילת דצמבר, מה שאפשר בריחה קסומה וקצרה מהחורף הישראלי לטובת שיזוף קליל ומפתיע על סיפון הספינה. הטמפרטורות בעונה זו נעות סביב 27 מעלות, אך כדאי לקחת בחשבון את הלחות.
העונות באזור משליכות גם על הזרימה בין הנהרות: כשמפלס המקונג יורד, זורמים אליו מים מהטונלה סאפ, שמהווה באופן זה את יובלו. בעונה הגשומה, באופן יוצא דופן שתורם למיתוס סביב הנהר, מתהפך כיוון הזרימה. בתקופת גאות זו המקונג זורם צפון מערבה וממלא את הטונלה סאפ, שהופך למקווה מים מהעשירים בעולם.
הדגה היא אחד מעמודי התווך של הכלכלה וגם התזונה הקמבודיות, כשרק ב-2016 דגו 600 אלף טון דגים ממימי הטונלה סאפ. אין זה הערך המוסף היחיד של הנהרות הללו; החקלאים שמתגוררים בצידיהם מנצלים כבר אלפיים שנה את האדמות הפוריות באזור כדי לגדל את אחד המקורות הנוספים הקריטיים באזור, הוא האורז. שדות הדגן הנפרשים על פני שטחים נרחבים הם אחד מסימני ההיכר של גדות הנהר.
לעיתים, החשש בטיולים מהסוג הזה הוא ההחמצה של החיים עצמם בשל הפער בין עושר הספינה לפשטות ההתנהלות באזור. דהיינו - אם לעשות שימוש ברפרנסים מעולם התרבות הפופולארית – להיזכר בסצנות מהשייט על הנילוס בסרט שמבוסס על ספרה של אגתה כריסטי. החשש הזה נמוג במהרה, באמצעות המפגש הבלתי אמצעי והבלתי מתווך כמעט עם אנשי המקום, שמעצב את הפרספקטיבה שלנו.
הכללה היא עניין בעייתי, אך קשה שלא להכליל (אומנם על סמך הניסיון הקצר שלנו) ולקבוע שהקמבודים שפגשנו הם מהאנשים הרגועים, אוהבי האדם והאדיבים ביותר שיצא לנו להכיר, במיוחד אלו מהם שמתגוררים בכפרים.
מסלולי השייט משתנים בהתאם לעונה, כשההפלגה שלנו התמקדה באזור פנום פן. מדובר במעין טיול כוכב, רק שבניגוד לטיולים סטנדרטיים הכוכב נע יחד איתנו. בכל יום מתבצעות שתי ירידות לאתרים באזור, כך שמעבר לאטרקטיביות ולתנאים הנוחים של הספינה, השיוט חוסך שימוש בכלי תחבורה אחרים ובהתניידות מעיקה עם כל המיטלטלין שהבאנו עמנו.
הואיל והספינה אינה יכולה לעגון בכל נקודה במקונג, ההעברות למוקדי הביקורים והסיורים התבצעו בעזרת סירה ממונעת קטנה, ובסופן חזרנו לכוכב – הספינה. השיטוט בכפרים וגם ההפלגה עצמה מאפשרים הצצה לצורות התעסוקה השונות של הקמבודים וגם לאופי הבנייה באזור. מאחר שאנחנו שטים בעונת השפל, נחשפים לעינינו העמודים עליהם מוצבים הבתים, אשר אמורים להגן על התושבים בשעה שמפלס הנהר עולה.
אחת התופעות הייחודיות ומעוררות ההשתאות שאי אפשר לפספס היא הכפרים הצפים – ששמם כן הם והם פשוטו כמשמעו שטים על פני המים ומתרוממים יחד עם עליית המפלס. וכשאומרים בתים מתכוונים גם למוסדות הציבוריים ולחנויות. אחד המחזות הסוריאליסטיים אך משובבי הנפש ביותר שניתן לצפות בהם הוא שני ילדים שמשיטים סירה קטנה המשמשת כמכולת, ומוכרים את מרכולתם מבית צף למשנהו.
אי אפשר שלא לדבר על התרבות והרוח הקמבודיות שנטוות האחת בשנייה ומלוות כל מסע במדינה האסייתית הנהדרת הזאת. חלק בלתי נפרד מהתרבות הוא כמובן הצד הקולינרי. אם אתם מחובבי האוכל האסייתי תקבלו כאן, בלשון המעטה, מענה ברור. התזונה כאמור מבוססת על אורז ודגים גם בבוקר, כדאי להתרגל לרעיון הזה), אך בשילוב עם טעמים מקומיים עשירים מובטחת לכם חוויה מושלמת לחיך וללב. במילים אחרות, תתקשו לשוב לקורנפלקס עם חלב אחרי שתתרגלו לנודלס קמבודי בשמונה בבוקר.
במקרה שלנו טעמנו את שתי פניה של קמבודיה – שיפודי צפרדע (אל תוותרו!) שנקנו בשווקים של הערים אודונג וסיאם ריפ, ופרשנות לאוכל המקומי ומעדני גורמה על סיפון הספינה. כבר בבוקר השני הגענו לאודונג, הבירה המלכותית של קמבודיה בין המאות ה-17 עד ה-19. הגוף אולי ניזון מהדגים ומהאורז, אך הנפש הקמבודית ניזונה מעקרונות הבודהיזם, שמשרים גם על הספקנים ביותר מין רוגע פנימי שלא מתעמעם גם זמן רב אחר כך. המוקד המרכזי באודונג הוא הוויפאסאנה דורה מאנדאלה, אחד ממרכזי המדיטציה הגדולים באזור, שמזמן לפתחו מקומיים כמו גם זרים שמבקשים למלא מצברים.
אנחנו ממלאים מצברים גם בספינה עצמה. היא מורכבת מ-20 סוויטות בלבד, ומאפשרת גם מנוחה נכונה על הסיפון, כשבדרך כלל גם מתלווה לסיפור גם כוס יין (או שתיים. לא סופרים בחופשה). בין לבין שטים לעיירות קטנות, שם המקצועות המסורתיים האזוריים שרירים וקיימים, בהם יצירת כלי כסף ב-Koh Chen וקדרות והפקת סוכר דקלים ב-Kampong Chhnang.
ביום האחרון אנחנו זוכים להכיר מעט את פנום פן (שדורשת טיול ממושך משל עצמה) ומגיעים באמצעות כלי הרכב האולטימטיבי של קמבודיה – הטוק טוק – לארמון המלך המפואר, שננטש בעת שלטון הקמר רוז'. מומלץ לבקר גם במוזיאון רצח העם הקמבודי ושדות הקטל, כדי להאיר אחרת את אורך הרוח של העם שעבר טרגדיה אנושית, שמונצחת באתרים הללו.
הכותבת הייתה אורחת של החברה הגיאוגרפית
