ללכוד בעדשה את היופי המרהיב של יפן
מיערות הבמבוק בחבל ארשייאמה, דרך המודרניות הצבעונית של טוקיו ועד לחצי האי איזו שנעדר מספרי הטיולים המוכרים. יומן המסע של אילן שחם ביפן, בצירוף התמונות המרהיבות שצילם, יגרמו לכם להתאהב במדינה האסיאתית שחשבתם שאתם מכירים
קיוטו, רבע לחמש לפנות בוקר. אני פוסע החוצה מבעד לדלתות המלון ונזכר איך בליל אמש התעצבנתי כשהפקיד במלון הודיע לי שהם לוקחים עמלה על הזמנת מונית לבוקר. עכשיו כשאני יוצא אל הרחוב החשוך אני תוהה אם ההחלטה לוותר על הזמנתה הייתה חכמה, אבל תוך שניות בודדות נעצרת לידי מונית ומפיגה את חששותיי. "ארשייאמה" אני אומר לנהג והוא מהנהן בראשו. מכיוון שארשייאמה זה אזור גדול אני מחדד – "חורשת הבמבוק בארשייאמה". עכשיו הוא כבר נראה קצת מבולבל. כנראה שהשם באנגלית לא מוכר לו, אני חושב לעצמי, ומציג לו בטלפון תמונות של המקום. להפתעתי, למרות שהייתי בטוח שכל העולם מכיר את החורשה, הוא עדיין לא מזהה.
ספרו לנו על המסעות שלכם בפייסבוק של ynet חופש
אז שלפתי מהכיס מפה שהדפסתי מגוגל מפות. הנהג מעיין בה, עיניו נאורו, והוא מתחיל לנסוע. בחורשת הבמבוקים בארשייאמה ישנו שביל הולכי רגל שמתפתל דרך חורשת צמחי במבוק (חזרן) ענקיים, יעד מעניין מאוד לטיול ולצילום - כל כך מעניין שבחרתי לוותר על שעות שינה חשובות ולהגיע אליו לפני הזריחה כדי שאוכל לצלם ללא התיירים הרבים שמציפים את המקום לאורך שעות היום, ובאור הזריחה הרך והחם.
בחזרה למונית – אנחנו מתקרבים אל היעד והנהג מתחיל להיכנס לסמטאות צרות יותר ויותר. אני נזכר שעל המפה שנתתי לו יש סימון של נתיב ההליכה המומלץ מתחנת הרכבת הקרובה אל החורשה, אבל הנהג לא מודע לכך שהנתיב המסומן במפה אינו מיועד למכוניות. "אתה יכול להוריד אותי כאן", אני אומר לו, אבל הנהג היפני בוודאי שאינו מוכן "להיכשל" במשימה וממשיך לחתור אל היעד, עד שבשלב מסוים אני מצליח לזהות, למרות החשיכה, שנכנסנו כבר עם המונית לשביל המוביל אל לב החורשה.
יפן היא ארץ מיוחדת. שילוב של מודרניזם על סטרואידים עם מקדשים עתיקי יומין; שילוב של תרבות אנימה (Anime) צבעונית ורעשנית עם שמרנות וטקסיות שהשתמרה לאורך הדורות. ארץ של עם שהיה מבודד מהעולם לאורך מאות שנים ויצר קודי התנהגות כל כך שונים ממה שאנחנו מכירים; ארץ עם איים וטבע פראי ומרתק.
אין מקום שהניגודיות הזו באה לידי ביטוי כמו בבירה טוקיו. יצאתי מהרכבת התחתית בתחנת הרג'וקו אל לב המון סואן, צעירים מסתובבים בבגדים צבעוניים ו"רועשים" כל כך שקשה להסתכל עליהם יותר משנייה בלי שיכאב בעיניים, ולידם "סלרי-מן" בחליפות ממהרים לשתות משהו בהפסקה מהעבודה. קבוצת צעירים שרה ומנגנת לרווחת עוברי האורח בפינה אחת, בחור אחר מרתק את הקהל במופע קסמים בפינה אחרת ועוד שלל מופעי רחוב נותנים אווירת קרנבל לאירוע היום-יומי הזה.
אני עושה את דרכי בין מופעי הרחוב ותוך שניות נבלע בלב פארק יויוגי המיסטי. בכניסה לפארק מתנשא שער טורי (Torii) עצום בגובה 12 מ' המקבל את פני המבקרים. קשה שלא לשים לב שכל היפנים, גם הצעירים והפרועים ביותר, נעצרים בשער וקדים קידה כדי לכבד את הקרקע הקדושה הנמצאת מעבר לו.
השבילים כאן אמנם רחבים ועמוסים בתיירים, אבל עצי הענק הסובבים אותם מגמדים את כל השאר ומשרים אווירה פסטורלית. בלב היער ממתין מקדש מייג'י, מקדש שינטו יפה שתוכנן על ידי הקיסר מייג'י למען הקיסרית שוקן. מעבר למבנים המרשימים והגינות המתוקתקות, מעניין לעקוב אחרי המבקרים, ולא רק היפנים, הפועלים לפי כללי הטקס, מטהרים את ידיהם ופיהם ב"טמיזויה" שבכניסה, עומדים בסבלנות בתור אל המזבח, ניגשים אליו בחרדת קודש, קדים פעמיים, מוחאים כף פעמיים, נושאים תפילה קטנה בלב ולבסוף קדים שוב. השקט ואווירת הקדושה סוחפים גם את התיירים הציניים ביותר.
עם סיום הסיבוב הרוחני ביער יויוגי אני חוזר אל הטירוף ברחוב טקשיטה על חנויותיו המצועצעות והקהל המצועצע לא פחות. אני אמנם לא נוטה לצילומי רחוב ואנשים, אבל הקהל פה מרתק ואני פשוט נעמד בצד, מתבונן בתדהמה על כל התופעות החולפות על פניי, ומדי פעם גם שולף את המצלמה ומצלם. המקומיים, כך מתברר לי במהרה, ששים אלי מצלמה, כך שאפשר לצלם אותם בכיף וללא חשש. ההמשך ברחוב אומוטה-סנדו אמנם שונה מבחינת התפאורה העירונית שהפכה לשדרה רחבה עם חנויות מפוארות, אבל הקהל אותו קהל.
כחובב נוף אורבני חיפשתי מגדלים שמהם ניתן להשקיף ולצלם את העיר. המגדל המפורסם ביותר הוא ככל הנראה ה"טוקיו טאוור" שנראה באופן מחשיד מאוד כמו מגדל אייפל בפאריס. הבעיה העיקרית בתצפית מהטוקיו טאוור, כך אומרים, היא שלא רואים ממנה את הטוקיו טאוור. אז עשיתי את דרכי דווקא לבניין "מורי טאוור", שם, בשונה מרוב התצפיות האחרות בעיר, ניתן לעלות ממש לגג ולצלם בלי זגוגיות מלוכלכות ורפלקטיביות שמפרידות בינך לבין הנוף, ומשם זכיתי לראות שקיעה נהדרת ואת הטוקיו טאוור במלוא הדרו.
מגדל נוסף שעליתי לראשו היה המגדל הצפוני של בנייני הממשל המקומי של טוקיו, לשם ניתן באופן מפתיע לעלות בחינם, אך התצפיות הן דרך חלונות גדולים המקשים על הצילום. אז איך בכל זאת מתגברים על ההשתקפויות הדומיננטיות, בעיקר אחרי השקיעה כשהיופי העירוני בשיאו?
ובכן, הטיפ הראשון הוא להצמיד את עדשת המצלמה כמה שאפשר אל הזכוכית. השני הוא לכסות את סביבת המצלמה בבד שחור על מנת למנוע מהאורות הפנימיים להגיע אל החלון ולהשתקף בצילום שלנו. כמו רבים וטובים אחרים, גם אני איני נוהג להסתובב עם יריעת בד גדולה בכיס, אבל במקרה הזה הסרתי את חולצת הפליז השחורה אותה לבשתי והצמדתי אותה לחלון מעל המצלמה כך שהיא תכסה את כל סביבת המצלמה ותגלוש גם מתחתיה. נעזרתי בטיימר של המצלמה על מנת שאוכל להחזיק את החולצה בצורה המיטבית. לחילופין גם חבר טוב יכול לעזור במשימה האחיזה.
ארכיטקטורה חדשנית לא חסרה בטוקיו, לדוגמא ב"טוקיו אינטרנשיונל פורום" בעל העיצוב העתידני, או ברובע אודייבה שם ממתינה לנו גברת מונומנטלית נוספת מן העולם – העתק של פסל החירות האמריקני.
זכיתי להגיע לטוקיו בעונת פריחת הדובדבן, ה"סאקורה" בפי היפנים, שהיא חג של ממש, וכמובן שמיהרתי אל פארק אואנו הידוע בשדרות עצי הדובדבן שלו. משום מה התברר שאני לא היחיד עם הרעיון הנפלא הזה, וסביב כל עץ היו כמאה אנשים ומאתיים מצלמות, ובכל זאת החזיון פשוט פנטסטי – שדרות עצים פורחים, אגמים מקסימים שמשקפים אותם, ועל הדשא משפחות יפניות שיצאו לפיקניק בלב הלבלוב.
במאמר מוסגר אציין שזמן קצר לפני כן יצאתי לצלם את פריחת עצי השקד בארץ, ואמנם זה לא בדיוק אותו גודל ועוצמה, אבל לעצי השקד שלנו בהחלט אין במה להתבייש. הם רק צריכים יחסי ציבור קצת יותר טובים ואפשר להפוך גם אותם לאטרקציה תיירותית.
את ג'ואנה אני מכיר כבר שנים מפורום צילום אינטרנטי שבו שנינו חברים. ג'ואנה היא אמריקנית שהתחתנה לפני המון שנים עם בחור יפני בשם סיישיומאז והם גרים יחדיו בטוקיו, כך שכמובן שיצרתי איתה קשר לפני נסיעתי ליפן ולשמחתי היא הזמינה אותי לנסוע איתם ליומיים של טיולים בטבע.
בערבו של היום הראשון התארחנו בדירת הנופש שלהם בהקונה, שם התברר לי שלקומפלקס הדירות שלהם יש "אונסן" פרטי. אונסן זה המרחצאות המסורתיות ביפן ופריט חובה ברשימה של כל מבקר במדינה. סדר הרחצה באונסן מאוד מסודר וטקסי, והמארח שלי ברוב טובו הזמין אותי להצטרף אליו והוא יסביר לי בדיוק מה עושים. הצעה שאי אפשר לסרב לה, נכון? אולי. ייתכן ששכחתי לציין את העובדה שהרחצה באונסן היא בעירום מלא. אני מניח שלא הייתה לי בעיה לטבול באונסן נידח במקום שאף אחד לא מכיר אותי, אבל להיכנס לאונסן עם המארח שלי, אני לא יודע, במקרה הזה סירבתי בנימוס. כזה אני, שמרן.
הכירו את חצי האי איזו
למחרת יצאנו לצלם נופי ים בחצי האי איזו. חצי האי הזה אינו מופיע בספרי הטיולים וגיליתי אותו בצורה מאוד איזוטרית – יום אחד, עדיין בארץ, צפיתי בתוכנית בטלוויזיה על "יפן מלמעלה". חצי האי איזו הוזכר בחצי מילה בליווי שוט של כמה שניות שעבר על חופיו הטרשיים, אבל זה הספיק כדי להדליק אותי. עצרתי את ריצת התוכנית, זינקתי אל המחשב ושאלתי את ד"ר גוגל לדעתו, והוא מיד ענה לי בסדרת תמונות משכנעת. עוד קצת נבירה והיו בידי הקואורדינטות המדויקות של החופים הכי מעניינים אליהם חתרתי להגיע ביום זה, שאכן היה מוצלח במיוחד, גם אם מעט אפור וגשום.
צלם בעין הסערה
באותו ערב שכרתי רכב ונפרדתי מסיישי ומג'ואנה. אל החוף האחרון שרציתי לבקר בו לא הספקנו להגיע, והחלטתי להגיע אליו לצילומי זריחה. למישהו שם למעלה היו תכניות אחרות – באותו הלילה החלה סופה וגשם כבד ירד לכל אורכו. מידי פעם התעוררתי לקולות הרוח והגשם ותהיתי ביני לבין עצמי אם בכל זאת לקום לצילומי זריחה. התשובה, לכאורה, הייתה מאוד פשוטה – במזג אוויר כזה לא תהיה שום "זריחה" ראויה לציון, ובתנאים כאלה של רוח חזקה וגשם אין סיכוי להוציא תמונה טובה וחדה בחשיפה הארוכה הנדרשת לצילום באור מועט.
מצד שני, כצלם נוף תמיד יש לי את ההתלבטות הקשה הזו כשהשעון המעורר מצלצל באמצע הלילה אף פעם עדיין לא התחרטתי על זה שגררתי את עצמי אל מחוץ למיטה ויצאתי לצלם (או שפשוט הדחקתי את הפעמים שכן). וכך, כנגד כל היגיון בריא, ברגע שהשעון המעורר צלצל קמתי, לבשתי ביגוד חם ועמיד למים, ויצאתי לדרך.
כשהגעתי לקרבת החוף חניתי, ישבתי באוטו בחושך והבטתי בייאוש בגשם השוטף הניתך על השמשה הקדמית. הבנתי שאין מצב לצלם בתנאים האלה, אבל בכל זאת רציתי להעיף מבט בחוף שאדע לפעם הבאה אם הוא באמת שווה ביקור, אז השארתי את ציוד הצילום במכונית וצעדתי אל קו המים.
עם אור ראשון ראיתי שאכן החוף מאוד מרשים, עם איי הסלע הקטנים שבו, ובעודי נאבק ברוח והגשם ראיתי קיר בטון גדול שככל הנראה נועד להגן מפני צונאמי, אך כאן גיליתי שאם אני עומד צמוד אליו הרוח כמעט ואינה מורגשת. רצתי חזרה אל המכונית, העמסתי את ציוד הצילום ומיהרתי אל החוף, שם גיליתי במהרה גם קיר מצוק שאפשר לי להגיע ממש אל קו המים במקום יחסית מוגן מהרוח. הללויה. היה בוקר סוער ומרגש וגם אם לא הייתה זריחה של ממש בתמונות, הרי שאני בהחלט לא מתחרט שיצאתי.
מאוחר יותר יצאתי בדרכי לכיוון האגמים הסובבים את הר פוג'י. הסופה לא נחלשה ובעודי מטפס על הכביש למעבר הרים בדרך הבחנתי שהגשם התחיל להפוך לשלג ובמהרה נותר רק שלג טהור ויפייפה. בתחילה התלהבתי ואפילו עצרתי לצילום סלפי עם השלג, אך בהמשך התחילה לחלחל למוחי ההכרה שמה שעולה חייב לרדת, מכונית ההשכרה שלי אינה כוללת צמיגי שלג או שרשראות וכמו כל ישראלי ממוצע, איני מיומן בנהיגה על שלג. בעלייה ובירידה בכביש ההרים המתפתל הזה אני עלול להיתקע במקרה הטוב או להחליק לתהום במקרה הגרוע.
אז למרות שהנופים ההרריים עם השלג הצח היו מדהימים ביופיים וכצלם כל נים בגופי דרש לעצור ולצלם, המשכתי בדרכי לאט ובזהירות אבל בלי עצירות עד שירדתי בשלום מההר, שם התברר לי שסופת השלגים הלא אופיינית הזו סגרה לגמרי את כל אזור הר פוג'י כך שנאלצתי לשנות את התכניות.
אם טוקיו היא עיר אולטרה-מודרנית הרי שקיוטו נחשבת להפך הגמור – עיר שהזמן עצר בה מלכת, מפוצצת במקדשים עתיקים ויפיפיים והרבה יותר איטית ושקטה. אני חייב להודות שלא בדיוק מצאתי אותה ככזאת, למעט המספר המדהים של מקדשים מרשימים.
הנקודה הראשונה שבה "נוחתים" בקיוטו היא תחנת הרכבת "קיוטו סטיישן", שם אם מרימים את העיניים מהמולת הרכבות והאנשים, ומתחילים לסייר, מגלים יצירת מופת ארכיטקטונית עכשווית ומרתקת.
אחד המקדשים הידועים בקיוטו הוא קינקקוג'י, מקדש הזהב, הידוע בעיקר בזכות מבנה המקדש עצמו, המצופה בזהב ועומד על שפת אגם פסטורלי ויפייפה. ככה זה בתמונות, לפחות. בפועל המוני התיירים מעט פוגעים בפסטורליה, אבל גם באזור נקודת הצילום הקלאסית של המקדש המשתקף באגם אנו נתקלים בסדר ובנימוס היפני האופייני שמחלחל גם אל התיירים כשהם עומדים בתורים מסודרים בהמתנה לכך שהשורה הראשונה ליד המים תתפנה והם יוכלו לצלם.
כל טיול, נהדר ככל שהוא, חייב להסתיים בשלב כלשהו וכך גם שלי. אני בטוח שברגע זה קוראים שכבר ביקרו ביפן מטיחים את ידם אל מצחם וזועקים בקול "רגע, רגע, אבל איך לא ביקרת ב-X ? ולמה לא כתבת על Y? ואיך לעזאזל אפשר לבקר ביפן ולפספס את Z?". אני מסכים איתכם לחלוטין. ביקרתי במקומות מופלאים וחזרתי עם חוויות נהדרות, אבל ההרגשה שלי היא שבביקור הזה רק נגעתי בקצה הקרחון של מה שיש ליפן להציע. מת כבר לחזור.
אילן שחם הוא אמן צילום המתמחה בטבע, נוף, אבסטרקט ואקסטרים, זוכה בפרסים בתחרויות הצילום של נשיונל ג'יאוגרפיק טרוולר - Nature’sBestPhotography. עבודותיו מוצגות במוזיאון סמיטסוניאן בוושינגטון ובתערוכות נוספות בישראל ובעולם. צילומיו הופיעו במאות מגזינים, ספרים, עיתונים ולוחות שנה, ושימשו לקמפיינים שיווקיים של חברות ענק ברחבי תבל. אילן מדריך סדנאות צילום בארץ וטיולי צילום בעולם, כולל טיול ליפן בעונת השלכת, ומרצה על הסיפורים מאחורי הקלעים של צילום טבע ונוף ביעדים שונים בארץ ובעולם. מוזמנים לעקוב אחריו בפייסבוק , באינסטגרם , ובאתר שלו .
לפנייה לכתב/ת 
