כשחרשנו את האלפים האיטלקיים באופניים
הצלם אילן שחם יצא עם קבוצת חברים למסע אופניים ברכס ההרים האירופאי. זה היה קשוח, מאתגר - וכן, זה הצטלם נפלא כמו שזה נשמע
העיירה צ'רוויניה שוכנת באלפים האיטלקיים, סמוך למשולש הגבולות איטליה-שוויץ-צרפת, בקצה עמק ואלטורנצ'ה (Valtournanche), במרכז קלדרה אלפינית עצומה. מדובר בעמק המוקף ברכסים משוננים, גושי סלע אדירים המעוטרים בשלג לבן וטובלים בשמיים כחולים, ומעל כולם מתנשא הר צ'רווינו המשולש.
איך כל זה קשור לענייננו? ובכן, הר הצ'רווינו, הוא בדיוק אותו ההר – זהו המטרהורן בשמו האיטלקי, ויש לו שתי שמות בשל מיקומו בדיוק על הגבול בין איטליה לשוויץ. באיטליה אין צורך בכרטיס בעלות של 84 אירו כדי לחזות בהר, הוא שם, ובענק, מכל מקום בעמק של צ'רוויניה, בלי לשלם גרוש. כנראה שהאיטלקים צריכים ללמוד משהו מהשוויצרים על תורת השיווק, ובינתיים אנחנו יכולים לחגוג על ההר בזול.
לפני שנמשיך, לטובת מי שאינו בקי בז'רגון רוכבי האופניים, להלן מילון קצרצר:
סינגל: שביל רכיבה צר המתאים ברוחבו למעבר רוכב אחד בלבד בכל, כמו שביל הולכי רגל.
סינגל טכני: סינגל הזרוע באבנים, סלעים, שורשים וכו' המאיימים להעיף את הרוכב מהאופניים ודורשים רמת שליטה גבוהה.
דאבל: דרך ג'יפים.
דאונהיל: מסלול, לרוב טכני, בירידה תלולה.
ראן: מעבר אחד על מסלול דאונהיל מלמעלה למטה.
עם תחילת יום הרכיבה הראשון חטפנו מיד הלם נופי, כשרכב ההקפצה התקרב לעיירה צ'רוויניה, והצ'רווינו וחבריו התנשאו מעלינו. במהרה התארגנו ועלינו על הרכבל, ביחד עם האופניים כמובן. דווידה, המדריך, הבטיח לנו התחלה רגועה ושקטה הכוללת חימום והתאקלמות לתנאים ולמסלולים, אבל זרק אותנו היישר לתוך מסלול דאונהיל מטורף. כמובן שמתוך רגש אחריות (והלם) רכבנו אותו לאט ובזהירות, עוקפים את כל הקפיצות והאלמנטים המסובכים, אבל נשבענו לחזור אליו בהמשך השבוע ולהשתולל כמו שצריך.
כשהגענו למטה בשלום עלינו שוב על הרכבל, אבל הפעם המשכנו לרכבל נוסף כשתוך כדי עליה אנחנו חוזים באגם מי הפשרת קרחונים בצבע טורקיז כה חזק שהוא כואב בעיניים, לידו נעבור בהמשך. מלמעלה יצאנו למסלול ארוך ומלא הפתעות, כאשר את תחושת ההלם מהראן הראשון החליפה הנאה עילאית – סינגל טכני משובח ליד נחלים ואגמים מטריפים, אלמנטים בנויים, כגון גשרים ורמפות, הצצים פתאום באמצע שומקום, ורכיבה על מסילת רכבת צרה ונטושה, גבוה מעל העמק.
לבסוף צללנו אל תוך העמק ונחתנו הישר למסעדה חמודה על גדות אגם נוסף, כשמרחוק שוב מבצבצת פסגתו המלכותית של הצ'רווינו. לאחר ארוחת צהריים קלה אך חלומית, המשכנו בסינגלים מאולתרים של יודעי דבר לאורך העמק עד שנחתנו בתחנת רכבל נוספת, ממנה עלינו לעיירה ציורית בשם Chamoix.
לעיירה הזו אין כביש גישה, והדרך היחידה אליה היא ברכבל. מכאן המשכנו בדאבל רגוע עם נוף לעמק, ולסיום גלשנו לסינגל מטורף אחרון המסתיים ממש, אבל ממש, בדלת הכניסה לבקתה שלנו. איזה יום!
מתברר שבצ'רוויניה מתנהלת מדי שנה תחרות מקסי-אוולנצ', מסבב המגה-אוולנצ' האירופי. למי שלא מכיר, מדובר בתחרות רכיבת דאונהיל שבה מתחילים בזינוק המוני במרומי הר גבוה במיוחד, על שלג, והמנצח הוא זה שמגיע ראשון ובחתיכה אחת לקו הסיום בעיירה אי שם למטה.
במקסי-אוולנצ' צ'רוויניה, הזינוק הוא על קרחון פלטו רוסה (Plateau Rosa), שם רוכבים בירידה על הקרחון, עוברים אל השלג שבהמשך מתדלדל ומתכנסים לתוך שבילי פארק האופניים איתם יורדים עד למטה. הגישה לרוכבי אופניים לקרחון היא לשבוע בלבד בשנה, סביב תחרות המקסי-אוולנצ', אבל כשמנהלי הפארק שמעו שבקבוצה שלנו יש כתב וצלם של מגזין ישראלי מוביל, הם השתכנעו לתת לנו אישור מיוחד לעלות לקרחון ולרכב ממנו.
וכך מצאנו את עצמנו ברכבל לפלטו רוסה, מסביבנו גולשי סקי וסנובורד מדוגמים העולים לאתר הסקי הפועל שם כל השנה, ואנחנו עם אופניים ובגדי רכיבה צמודים וממש לא מחממים, מוציאים קצת אוויר מהצמיגים על מנת ליצר טיפונת אחיזה בשלג ומתפללים לטוב. החוויה הייתה כמובטח, מדהימה, הרבה מעבר ל"לרכב על שלג". נתחיל בנופים המתגלים תוך כדי העלייה ברכבל, אגמים תכולים תחת פסגות גבוהות ואפילו שועל אחד שנחזה שועט על השלג, ונגיע אל הקרחון, המוקף אף הוא בפסגות מלאות הדר וגולש לו מטה, אל האינסוף.
התחלנו ברכיבה מהוססת על השלג כשסביבנו עומדים אנשים "נורמלים" ומביטים בנו בתימהון. בהדרגה צברנו ביטחון והתחלנו לגלוש במורד הקרחון שממנו ירדנו לבסוף אל דרך מכוסה שלג אשר החלה לעשות דרכה במורד העמק. מטורף, פשוט מטורף.
ממה שנאמר לנו כחמישה בתים בכפר נקנו על ידי ישראלים, חלקם אפילו עברו לגור שם. דווידה ואשתו המקסימה מגדה מפעילים את הבקתה החלומית שלנו – הכול בנוי עץ בסגנון עתיק ומלא באווירת יער אלפיני, אך חבויים בתוכה כל הפינוקים המודרניים, כמו טלוויזיה גדולה שאפשרה לנו לעשות מה שרוכבים שרוטים, שמא נאמר דפוקים, עושים אחרי יום רכיבה עמוס ומתיש – צופים בסרטוני היום ממצלמת ה"כמו פרו" ומקיימים דיונים עמוקים על מיקום המצלמה המועדף ולמה ראש רוסי קשה תורם ליציבות הסרטון.
לאחר ארוחת צהריים מהנה הגענו סוף סוף אל תחתית העמק, משם ערכנו הקפצה אל רכבל נוסף שהעלה אותנו אל "לאגו די לוד" – כן, כן, אגם לוד. הייתה תמימות דעים בקרב החבר'ה שהוא נראה קצת יותר מרשים מהמקור הישראלי.
ומכאן התחיל עוד סינגל. שביל הולכי רגל בירידה תלולה, עמוס במדרגות סלע ושורשים, משהו מטורף. לאחר אחד המדרונות בדרך עצרתי להתאוששות והעפתי מבט לאחור. נשבע לכם שאין לי מושג איך אפשר לרדת את קיר האבנים הזה – דברים שרואים מכאן לא רואים משם. סיום הסינגל בעמק כרגיל, ליד אגם. בהמשך אולי היה עוד סינגל, עוד רכבל, וסינגל אחרון חזרה לבקתה. לא בטוח, ההכרה שלי כבר הייתה מעורפלת בשלב הזה.
אבל כל זה היה רק מתאבן ויזואלי לחגיגה הקולינרית שהמתינה לנו – פילה האייל/צבי (קשה היה להבין בדיוק מהתפריט האיטלקי) שהוגש לי היה ללא ספק אחד הבשרים הטעימים שאי פעם אכלתי והטרמיסו שקיבלתי לקינוח... נו... פשוט שם ללעג כל מאכל אחר שאי פעם הוגש לי תחת הכותרת של "טרמיסו". הרושם של האחרים מהמנות שלהם ושל חבריהם, אותן הם טעמו, היה זהה. ללא ספק אחת המסעדות, אם לא 'ה-'.
ובכלל, כפי שיעיד כל מי שמכיר אותי, אני רחוק מאוד מלהיות אנין טעם ומוכן בשקט להסתפק במזנון מזון מהיר על מנת לספק את רעבוני ולהמשיך הלאה, אבל החוויה הקולינרית שעברנו בחופשה הזו הייתה מעל ומעבר – כמעט כל בקתה שעצרנו לאכול בה הגישה לנו מעדנים משובחים, גם אם זה תחת אצטלה ומחיר של מנות פשוטות אותן אנו מכירים מהבית. האיטלקים האלו, ובמיוחד באזור צ'רוויניה, יודעים להכין אוכל.
די לאכול, הגיע הזמן לרכב. למחרת נסענו לעמק אאוסטה ולפארק אופניים נוסף – פארק פילה. מהעיירה אאוסטה עולים ברכבל ארוך ארוך עד לתחתית פארק האופניים שנמצא אי שם במרומי ההר, ואז מעפילים ברכבל נוסף לתחילת המסלולים. המסלולים כאן קצת יותר בסגנון של פארק אופניים - רחבים עם ברמים גדולים וכדומה, אבל רק קצת – עדיין צפופים, תלולים וטכניים.
כשהגענו חזרה לתחנת הרכבל התברר שמכאן אנחנו ממשיכים בסינגל שמוביל עד לתחנה התחתונה - סינגל תלול, מתפתל ומאתגר ביותר, עמוס בשורשים ומעט דרדרת שבסך הכול, מלמעלה עד למטה, מאבד כ-1,700 מטרים אנכיים על גבי 7.5 קילומטרים. למי שעושה את החשבון מדובר בשיפוע מ-מ-ו-צ-ע של למעלה מ-20%. מתיש אך מספק מאוד.
לאחר מכן עלינו שוב עד לראש ההר, מתוך כוונה לעשות כמה ראנים במסלולים השונים שבפארק האופניים, אך הפעם תפס אותנו בראש ההר, לראשונה וגם לאחרונה בחופשה הזו, גשם, כך שמיהרנו לגלוש שוב למטה עד לאאוסטה.
כמובן שלא היו לנו תלונות, מכיוון שבקצה העלייה המתין לנו מעבר הרים עם נוף פנורמי מטריף, וגם לא מעט מטיילים רגליים שניצלו את יום השבת לסיבוב בטבע הנפלא. בצדו השני של מעבר ההרים ציפה לנו, כמובן, שביל הולכי רגל מאתגר שגולש לכיוון העמק מעברו השני של הרכס. תחילתו של השביל מעט מהוססת, צפופה ומלאה בסלעים, אך ההמשך זורם יותר דרך אחו אלפיני יפיפה עד שלבסוף נשפכים דרך חורש אל מספר מבני עץ מוקפים בירוק אינסופי עם כתר פסגות משוננות.
אל מול הנוף המטמטם הזה התיישבנו לארוחת צהריים קלה שהפכה כבדה מכיוון שהאוכל היה כל כך טוב. שטרודל השוקולד עם הבצק הנימוח ביותר שטעמנו אי פעם גרם לנו לתהות למה לעזאזל להמשיך לרכב ולעזוב את גן העדן הזה. אבל המשכנו, בשביל צפוף ומלא בסוויצ'בקים ומדרגות סלע מעוטרות בסלט שורשים שממשיך, משתנה, זורם ונטבל בנוף, ובסיומה של חגיגת חושים מטריפה נוחת שוב בלב העמק. סינגלים בעמק, רכבל ל-Chamoix והנה אנחנו מגלים אופציה חדשה לסינגל שמוריד אותנו עד לסיום. למה? למה מגיע לנו כל הטוב הזה?
אי אפשר לסיים בלי מילה טובה לחבריי, ששדרגו משמעותית את החוויה עבורי – מעבר לכמות הצחוקים והדאחקות ששטפו ללא הפסק, הכול היה ברוח טובה, הכול זורם ואין שום סיבה להתעצבן – מישהו רוצה לעצור לצלם? סבבה. מישהו רוצה לנסות שוב לכבוש את האלמנט? סבבה. צריך קצת לטפס או לרכב על כביש? יאללה, נרכב. בקיצור, המון תודה לנירית, ואדים, עידו, רוני, רונן ב., רונן פ. ותמיר על הגוד טיימז.
כמובן שלא חייבים להיות רוכבי אופניים בשביל ליהנות מהאזור שהוא גן עדן לטיולים רגליים ומאז ששבנו מטיול הרכיבה הזה חלק מחברי הקבוצה כבר הספיקו לחזור לצ'רוויניה עם המשפחה לחופשה אלפינית משובחת. אני אשוב בקרוב לחופשת צילום נטו – אני חייב את זה לפסגות ולאגמים שדיגמנו לי כל כך יפה בחופשת האופניים.
אילן שחם הוא אמן צילום המתמחה בטבע, נוף, אבסטרקט ואקסטרים, זוכה בפרסים בתחרויות הצילום של נשיונל ג’יאוגרפיק טרוולר ו-Nature’s Best Photography. עבודותיו מוצגות במוזיאון סמיטסוניאן בוושינגטון ובתערוכות נוספות בישראל ובעולם. צילומיו הופיעו במאות מגזינים, ספרים, עיתונים ולוחות שנה, ושימשו לקמפיינים שיווקיים של חברות ענק ברחבי תבל. אילן מרצה על הסיפורים מאחורי הקלעים של צילום טבע ונוף ביעדים שונים בארץ ובעולם, מדריך סדנאות צילום בארץ וטיולי צילום בעולם, מוזמנים לעקוב אחריו בפייסבוק , באינסטגרם , ובאתר שלו .
לפנייה לכתב/ת 
