מסע אל ארצות הוודו באפריקה
ספי בן יוסף ביקר בכפרים במערב היבשת השחורה ולמד מה זה פטיש (Fetish), מה ההבדל בין וודו לכישוף ואיך האחיזה הנואשת בוודו סייעה לתושבים המקומיים לנסות ולהתמודד עם זוועות העבדות. חלק ראשון
מה שידעתי על וודו - בעיקר באמצעות קליטה "מהאוויר" - היה שאם מישהו, שיודע לקלל כמו שצריך, תוקע סיכות בעיניים של בובת סמרטוטים בפתח תקווה, אז מישהו אחר מתעוור במטולה או אפילו בניו יורק. בערך. הייתי צריך להתבגר כדי להגיע אל גילויי הפולחן של האל בארצות שבין הג'ונגל לסהרה במערב אפריקה. שם, במרחב הוודו האמיתי והמקורי, למדתי באופן אישי לחלוטין שבמציאות החיים של בני הארצות האלה, הוודון, לפני תקיעת הסיכות ומלמול הקללות, הוא בן לוויה בכיר של כל האלים - כולל הנוצריים.
על משקל השיר "פתאום קם אדם בבוקר" - שם, בארצות הוודון, אכן האדם קם בבוקר מעשה שגרה ומיד מרגיש כי הוא וודו. הכל וודו. בריאותו או מחלתו הן בגלל הוודו. הצלחתו בעבודה או כישלונו הם וודו, אהבת אישה או גבר, שירה שנכתבת מן הנשמה, כאב שעוטף את האדם או עצב נוקב שמחלחל אל הנשמה – כולם כולם חלק מהוודו, שהוא ברוחו ובהרשאתו של האל, נחש הפיתון – הוודון.
על הפטיש
ועוד לפני הכל, מילה אחת - פטיש (Fetish): כלומר, הביטוי התלת ממדי של האמונה. הוודו, ללא יכולת לספק את הפטישים שלו, הוא כמו, נגיד, יהדות שלא מסוגלת להראות ספרי תורה, פרוכת, ציצית, טלית או מזוזה; או כמו נצרות, בלי פסל הצלוב, חגורת החושן של האפיפיור ומי הטבילה.
משאתה נפגש עם מושג הפטיש, ייתכן ויחלוף הרף עין של אי ודאות, בסגנון: "מה זה הדבר הזה", או: "די, אל תעבדו עליי". הרף עין ראשון שלי הוא בשוק טודו באקרה, גאנה. ילדון שאמו נושאת אותו בזרועותיה מחזיק בובת עץ צמודה לחזהו.
- מה זה? אני שואל.
- זה אחיו התאום, אומרת האישה.
- ?
- הוא מת. אבל אני ילדתי שניים ולא אוכל לגדל את האחד ללא השני.
- ו... אני מקשה.
- הכהן נתן לי את צלמית העץ, שהיא התאום המת וכך אני נושאת את השניים.
לכהן היינו קוראים מכשף ולאישה פתיה. אבל הפטיש חזק ממה שאנחנו נגיד וכהן הוודו הרבה יותר אינטליגנטי מאיתנו במקרה הזה. כלומר, גם במקרה הזה.
צפונה בגאנה, על הגבול כמעט עם בורקינה פאסו, כפר של הגונג'ה (אחד ממאות השבטים שחיים בצילו של הוודון). התגשמות חזותית של ציורי הילדות בשיעור על אפריקה, ממש בסגנון דמיונו של נחום גוטמן מ"אוצר לובנגולו": בקתות בוץ עגולות, גגות חרוטיים של קש יבש, חצרות בוץ מהודק ובהן פינת הבישול של המשפחה. הכל טוב ויפה, אבל מי שבאמת שומר על כל זה ומי שמעניק משמעות אמיתית של חיים ויצירה לתפאורה הזו, הוא הפטיש שתלוי בחיבור הקיר והגג.
- ממה זה עשוי? שאלתי.
- מכל מיני דברים חשובים שהכהן נתן לנו, הגיעה התשובה.
- ומהם? שאלתי אני, קטן האמונה.
- אלה הדברים החשובים שתלויים כאן, אמר איש שיחי.
- ומה יש בהם? אני ממשיך בגילוי האטימות שלי.
- אלה דברים מאד חשובים, הכהן נתן לנו אותם.
נכנעתי. לא שואל יותר. חלפו עוד כמה ימים ובדרך עצרתי לקנות ביסקוויט. במרחק של כלום ניצבו דוכני הפטישים, שאליהם מגיעים כהני הוודו כדי להצטייד בחמרי גלם שקדושה יתרה שורה עליהם, ובמתכון הרקיחה הנכון אפשר להפיק מהם גם שיקויים, גם אבקות וגם "דברים חשובים", כפי שהוסבר לי קודם.
שירת המקור
זמן לא רב מאוחר יותר שייטתי בסירה בדרומה של בנין על גבול האוקיאנוס האטלנטי, על פני ביצת וויידה הענקית שאנשיה קשרו בה את חייהם. זו חכמה אנושית שימיה עוד מהפרהיסטוריה - דגים, ציפורים, בתים על כלונסאות בתוך המים כהגנה מפני זדים וצוררים. יש מים בשפע ולעזאזל יתושי המלריה, מי סופר אותם בכלל?
בין סירות "מכולת" לדייגי חרם וחכות, בין סירות מטען לסירות אישיות בנויות גם כנסיות. כלומר, וודו זה וודו, אבל גם ישו היה כהן לא רע ואימא שלו – על אחת כמה וכמה. חבורת נשים לבושות בוורוד שטות אליה כדי לחגוג. בראשן הכהן, ורוד גם הוא, מנצח על שירתן. שבוע קודם לכן, בכפר נידח בשולי המדבר, שרו נשים אחרות - ללא כנסיה ואחוזות תזזית מוטרפת, כאילו שדים נכנסו לגופיהן – את אותה השירה. גם עליהן ניצח גבר. הן לא היו לבושות בוורוד ולא שטו בשום סירה, אבל הטקס היה אותו וודו.
אני נזכר בכהנות הקנדומבלה בחגה של האורישה הגדולה ימאנז'ה, בסלוודור, ברזיל. הן חוללו על החוף מתחת לכנסייה הקטנה על הצוק עד שבאה רוח בלתי נראית, נכנסה לגופן והן התמוטטו על החוף בעלפון רוטט, קטטוני כמעט.
אני נזכר גם בכמה קובניות עבות בשר ומשמנים, שעד היום לא ממש ברור לי אם האקסטאזה שהפגינו על מדרגות כנסייה כפרית, לא רחוק מסנטיאגו דה קובה, הייתה אמיתית לגמרי בגלל הוודו או שהתשלום שקיבלו ממזמין הטקס, שטבל את בנו לנצרות, היה כזה ששווה היה עבורו להתעלף ולהעלות קצף.
בשני המקרים חשתי עצמי בר מזל שאני עד לטקסי טראנס ששייכים לעולם הוודו. אבל משהו חסר אז בחזיונות ההם - השורשים, הסביבה האמיתית של המולדת. זה היה משהו מעין קופת "קרן קיימת" לאיסוף כספים מיהודי צרפת, ולא השדות, הגבעות והעמקים האמיתיים של ארץ הקודש המרוחקת.
משכך הכאבים של העבדות
הוודו שט על המים הרעים שבין אפריקה המערבית ויבשת אמריקה. שט באניות האימה והשבר האנושי הנורא, ונחת בצד השני של האוקיאנוס, כשריד מפרפר למה שהיה. עדיין היום אפשר ללכת צעד אחר צעד על חופי ארצות הוודו, בין חורשות דקלים מוזהבות באור השחר וסירות דייגים מתנודדות במעגנים ועל משברי החוף.
שם העבדות השחורה היא לא "אוהל הדוד תום" ולא "קונטה קינטה". שני אלה אכן שקועים באימתו של תחתית המדרון, אבל מה שזרק את האפריקנים אל הבור שכרה להם האדם הלבן והנאור, ניצב עדיין על החופים כעדות נוראה לזדון הלב האירופי-אמריקני: הן בולטות, שמורות, מרות וזוכרות; 32 מצודות סוהר על החוף האטלנטי. 32 גיהינומים, שמתוכם נשלחו אל שאול העבדות עשרות מיליוני חטופים ושרדו רק 12 מיליון. כל השאר - מתו בסבל ובייסורים עוד טרם שהגיעו לאמריקה.
אנשים שחורים צדו אנשים שחורים אחרים, הוליכו אותם כבולים כבהמות עד למצודות החוף האטלנטי ושם מכרו אותם - תמורת חרוזים ואלכולהול, אבק שריפה ומראות - לסוחרים לבנים מושחתי לב וחסרי נשמה; שם עדיין מתרוממות המצודות הלבנות – אלמינא, כייפ קוסט (רק שתי דוגמיות מתוך השלושים ושתיים...) - חמושות בקירות עבים, באימה שפוכה במעברים, בחלונות מסורגים וצרים ובמסדרון אל הפתח שממנו לא היתה עוד חזרה.
בכוכי המצודות - הריקות היום מכל כתמי הדם והמורסות - נדחסו כמתים חיים אנשים שחורים, שנלכדו בידי ראשי שבטיהם - שחורים חמדנים ותאבי בצע. פינת זיכרון: במרתף אחד (של הנשים הלכודות) נותרו מדרגות העץ שבהן העלו את "הנבחרות" אל קומת האונס וההתעללות.
עוד פינת זיכרון: בקצה מסדרון מסויד נפער בור סוהר צר, שבצדו האחד מגלשת אבן אשר עליה החליקו את הכלואים כשקים אל הבור, ובצדו האחר - חלון מסורג, שממנו נשקף העולם שממנו נעקרו, והחוף שבו עגנו ספינות העבדים, שעליהן יוטענו בדרכם הנוראה. ועוד פינה: כדור תותח מברזל יצוק, שאליו קשרו בשלשלאות את הנשים שהתנגדו להיאנס. עם המשקולות הן נזרקו לחצר ללא מים, ללא מחסה. תראינה הנשים החטופות האחרות ותיראנה.
נתיני ארצות הוודו הוטענו אל עבדותם הרחוקה ואל חיי הזוועה שנכונו להם מעבר לים בפתחי המצודות, על חופי האימה ובמפרצי אבדן הצלם. כל שנותר מנשמותיהם המרוסקת של אבק האדם האומלל, היא האחיזה הנואשת בוודו שלהם. הוא לא שמר עליהם מחיי החרפה, אבל איפשר להם להזות ברגעי הטראנס והשכחה את עולמם המקורי והאבוד, את הרוחות, את נשמות המתים ואת הכשפים, את כהניהם המחוללים בטירוף ואת כהנותיהם המתגוללות בעפר הארץ שממנה נעקרו.
כפר אחר
הגבול בין ארצות הוודו הוא המצאה של הקולוניאליזם האנגלו-צרפתי, גם קצת הגרמני. אז נכון, נשארו שפות פקידות שונות, מטבעות שונים וגם כמה מאות קילומטרים של זכרונות היסטוריים, על אף שלא ממש ברור מהי המורשת הגדולה שהותירו אחריהם (חוץ מכמובן זיכרון הזוועה של חטיפת השחורים והעינויים המחרידים שעברו בדרכם כעבדים אל האימפריה האטלנטית הלבנה). ככה, שום הבדל לא קיים.
לא רחוק מנהר אוטי, שהוא גוף מים מרענן ומופלא בהופעתו המחייה בעיסת האפור-אדום-אבק-להט שמש, מתחבא בשולי דרך עפר מרוטשת כפר מקלט של בני אדם אשר הואשמו בכישוף. חצי מילת הסבר: כישוף, להבדיל מן הוודו, נועד להזיק, לפגוע, להתאנות למי שסומן כמטרה. אם המכשף לא נזהר מאד במעלליו, הוא יכול למצוא את עצמו יעד ללינץ' בכפרו שלו.
המפגש עם הטירוף של כוח האמונה בכישוף ובקסם, באנשים שהם בעלי יכולת ריפוי באמצעים כמו מים קדושים, אבנים, קמיעות וכיו"ב, מעורר תחושת אי נעימות "קלה" לנוכח התוצאות החברתיות והתרבותיות הנוראות הנגזרות מכך. כאן, על גבול הנהר אוטי זה פולקלור; זה צילום של משהו "אותנטי"; זו השתאות נוכח הסירוב להכיר בכוחו של ההגיון שלנו והנצחון המוחלט של האמונה והשרירות.
כאילו כישוף? או, סתם עוד הרף זמן של איש מתרבות אחרת, בתוך העיסה האנושית-תרבותית של מערב אפריקה? ועוד מהכא ומהתם: הנה בתים שנבנים מבוץ לפי אישור כהן הוודו (הקוסם, הרועה הרוחני), והם חייבים להיבנות במתכונת של - איפה אני חי עם העיזים והיכן אני בונה מקום לנשמות אבותי; היכן אני שם את גופי המרוטש מעייפות והיכן אני תולה קמיעות (מנוצות, מבוץ, מחלקים שקודשו על ידי הכהנים תמורת ממון) כדי שיגנו עלי מכל רע ויביאו ברכה לבית׳.
האנשים כאן, אכן, כאילו יצאו מספר תמונות של "פעם". אבל תובנת הרף-הזמן הזה? הם חושבים כמו כל מי שמאמין בחפצים ועושה מהם פטיש. בא לי לצעוק כאן "יאללה בית"ר יאללה", או אפילו: "מי לה' אלי", רק כדי להעיר אותם. אני נשאר שקט ומשתומם, כי הם ממילא לא מבינים עברית ואני לא יודע לצעוק את זה בשפת דאגומבה, ולא בשפת סומבה, ולא בשפת בתאמארימבה, ואפילו בעברית לא ממש יוצאות לי צעקות כאלה. רק השתאות גדולה.
המשך בשבוע הבא
ספי בן יוסף מוליך מסעות מיוחדים במקומות יוצאי דופן בעולם. מסע נוסף אל ארצות הוודו ייצא בדצמבר 2018
לפנייה לכתב/ת 
