לגור במינוס 50 מעלות צלזיוס: הטייס הישראלי באלסקה
דניאל מירון טוען שהוא האדם היחיד בהיסטוריה שעבר לגור בחוג הארקטי בתחילת החורף מרצון, ולא בגלל הגליה או בריחה מהחוק. "חטיפים, שימורים, דואר ולפעמים גם הזמנות ממקדונלדס - אלה רק חלק מהמשלוחים היומיומיים לכפרים מבודדים בתנאי מזג האוויר הקיצוניים ביותר בעולם". טור מיוחד של טייס ישראלי שעובד בחברת תובלה אמריקנית
ביתי זה שנה הוא אלסקה: "המעוז האחרון", המדינה ה-49 במספר אך הגדולה ביותר בארה"ב. שטחה פי 82 ממדינת ישראל אך היא ביתם של כ-700 אלף תושבים בלבד, מה שהופך אותה - כפי שכבר דמיינתם - לאחד המקומות הנידחים בעולם, ואולי גם הפתרון הגיאוגרפי הריאלי היחיד לסכסוך במזרח התיכון.
אני כותב לכם בעברית, אז אתם בטח שואלים את עצמכם מיהו הישראלי הפסיכי שעשה לשם רילוקיישן?! אלסקה היא לא בדיוק היעד הכי חם למכירת מוצרי ים המלח, והיא גם לא הדבר החם הבא בהייטק העולמי, יש אחלה ים אבל גם הוא לא ממש חם, בקיצור קר שם לאללה, מינוס 50 מעלות צלזיוס, ליתר דיוק.
הסיפור על הקור של אלסקה מתחיל רק חמש דקות מבאר שבע, והוא בכלל הסיפור על החלום הישראלי. אז אלסקה היא אולי פחות ההגדרה ל"חלום הישראלי", אבל תשעה מתוך כל עשרה ישראלים יידעו לענות מיד שלהיות טייס - זה כן. זה היה גם החלום שלי, שתוכנן בקפידה מגיל צעיר, ואחרי מועדי א', ב' וג׳ של כל מיון אפשרי בדרך לקורס טיס התגייסתי בהצלחה לחיל הים.
אחרי שנים בצבא מצאתי את השער לבסיס חצרים, אבל כעבור שנה בלבד צעדתי דרך אותו השער בכיוון ההפוך, לעבר האזרחות. את רישיונות הטיס והתואר הראשון סיימתי בארצות הברית, ובמשך שנים התגלגלתי בין כל מיני עבודות מוזרות כטייס ברחבי אמריקה, שהביאו אותי למקומות שכף רגלו של ישראלי לא דרכה בהם מעולם. האחרונה הייתה מתסכלת דיה בשביל להתחיל את הרומן החם והקר שלי עם מדינתה של שרה פיילין, וגם עם משפחתה.
באחד מימי הקיץ האחרונים בניו יורק, חמש דקות לפני המראה, נחתה עליי משום מקום שיחת טלפון מחברת תעופה שמעולם לא שמעתי עליה: ״רוצה לבוא לאלסקה להטיס בואינג 737 בשבילנו?"
- מתי?
- שבועיים.
- אני בא!
- תביא מעיל.
החודש: אוקטובר, שעות אור ביממה: 2, השלג: יורד ב-90 מעלות ברוח צד, אני: היחיד בהיסטוריה שעבר לגור בחוג הארקטי בתחילת החורף מרצון, ולא בגלל הגליה או בריחה מהחוק. העובדה שכבר בשלב הזה כל הכבישים - כמו כל מסלולי ההסעה וההמראה בשדות התעופה - מכוסים במאה אחוז קרח, ויישארו כך בחצי שנה הקרובה, לא מפריעה לאופוריה שלי מהעבודה החדשה על הבואינג.
מטוס סילון גדול ראשון זה אירוע משמעותי בחייו של כל טייס אזרחי, אז למי אכפת שאי אפשר לבלום לעצירה, לא עם האוטו בדרך לעבודה ולא עם המטוס. מה העבודה? חברת תעופה קטנה בחוג הארקטי, 40 טייסים, מטוסי מטען מתיישנים מדגם 737-200, 300 ו-400 שכבר יצאו משירות במרבית חלקי העולם.
טיסות עם דואר ומקדונלדס ל"שום מקום"
לאן טסים? לאמצע שום מקום. מערכת הכבישים באלסקה מכסה פחות מחמישה אחוזים מהמדינה, ולכן כל עיירה קטנה של 50 אסקימואים באזור הארקטי מצוידת במסלול נחיתה, בין אם הוא סלול, עפר או קרח, וחברות המטען הן חבל החיים של התושבים. חטיפים, שימורים, דואר, אמזון, בעלי חיים, אופנועי שלג ולפעמים גם הזמנות ממקדונלדס בעיר הגדולה - אלה רק חלק קטן מהמשלוחים היומיומיים לכפרים מבודדים בתנאי מזג האוויר הקיצוניים ביותר בעולם.
מהר מאוד אני מבין שזאת לא הולכת להיות עבודה טיפוסית בתור טייס 737. עוד משהו שלמדתי מהר מאוד הוא שגם לכאן כבר הגיעו היהודים. באחת מטיסותיי הראשונות הוצב טייס בהכשרה להצטרף אלינו לטיסה למטרות לימודיות. הבחור עולה לקוקפיט ומציג את עצמו: הלו, אני דוב. דוב קוטב או דוב גריזלי, אתם שואלים? אז לא, דוב מרגלית.
הדוב: בן טובים מקליפורניה, בן ליורד ישראלי שלחם במלחמת העצמאות, כיום חי באלסקה. סיפרתי לדוב שאני בחור חדש בשכונה וצריך רכב 4x4 כדי לשרוד את החורף. באותו יום לאחר הטיסה הגיע לאסוף אותי עוזי, עוזי לוי.
כן, אני רציני. עוזי, קיבוצניק וגולנצ'יק לשעבר שבא לחיות את אמריקה בגדול, והצליח. בגדול. עוזי, סוכן רכב ממולח, הגיע לאסוף אותי בג׳יפ שחור, מושבו משוך עד לאחור, כרסו מכסה את כל שטח הרכב, ועל חגירת חגורת בטיחות כבר אין מה לדבר. עוזי לקח אותי בין מגרשים שונים, ובסוף הוציא אותי עם רכב מצוין ואוכל סיני על חשבון הבית. ממליץ בענק. לימים גיליתי שהטייס הראשי של החברה גם הוא אחד משלנו, והוא זה שדאג בהסתר לייבא אותי לאלסקה עקב היותי ישראלי יוצא צבא.
אחת מטיסותיי הראשונות בחברה היתה לעיר בשם Barrow. זוהי העיר הצפונית ביותר בארצות הברית - כל כך צפונית שהיא ממוקמת צפונית לחוג הארקטי עצמו. בשיא החורף הטמפרטורות יכולות להגיע ל-50 מתחת לאפס, ושעות האור ביממה יורדות ל-0 למספר חודשים. כ-7,000 בני מזל, שרובם משתייכים לשבט Inupiat, חיים שם. ההמראה והטיפוס עוברים בהצלחה, ואנחנו מתיישרים בנתיב בגובה 37 אלף רגל לשיוט של שעה וחצי.
בשדה היעד אין מגדל פיקוח או בקרה, ובמהלך שלבי ההנמכה הסופיים אנחנו מקבלים שיחת טלפון לוויינית ממבצעים: "המסלול יצא משימוש". בו-זמנית, המחזה שנגלה לעינינו הוא כמה כלי רכב ומנוף אשר נמצאים על מסלול הנחיתה.
אנחנו מבצעים "הליך הליכה" (Go Around) סביב השדה (הליך שטייסים עושים כאשר אי אפשר לנחות, באופן בלתי צפוי) ופונים חזרה לכיוון בסיס האם בעיר אנקורג׳. הסיבה להשבתת המסלול? אריה ים שבסך הכל רצה להתחמם על שארית האספלט האחרונה שלא כוסתה עדיין בקרח וסירב להתפנות - ואני מתחיל להבין לאן הגעתי.
לתמונות מרתקות וסיפורים נוספים מחייו של דניאל מירון - היכנסו לעמוד האינסטגרם של הטייס הישראלי באלסקה .
לפנייה לכתב/ת 
