לטבול באגמים של מדבר גובי

המסע המופלא במדבר גובי (חלק ראשון)

כדרך כל האמונות האנימיסטיות, כאן בגובי של מונגוליה האמונה היא ב"טנגרי", רוח השמיים הכחולים שהיא גם הרוח העליונה והמכילה של כל היקום, ואת נוכחות האמונה הזו מבטאים המונגולים בצבירת גלי האבנים – ה"אובו" - ובעיטורם בקרני יעלים ועזי בר. נכון שבאובו שמים מנחות נוספות – גולגלות של סוסים, בקבוקי אלכוהול, מטבעות, סיגריות, פירות יקרי ערך, בגדים וחפצים נוספים שהרוח האלוהית אוהבת, אבל קרניים הולכות הכי טוב.

אובו עם מתנות שאלוהים אוהב(צילום: ספי בן יוסף)

בראשי ההרים של הגובי אכן שוכנות הרוחות, אבל לא רק "אובו" נמצאים בפסגות כדי להוכיח את נוכחותן. קדמוני הגובי, כלומר כל מי שחי כאן לפנינו, נהגו להעפיל אל ראשי ההרים האלה ולסמן את זיכרונותיהם בחריתות נוקשות בסלעים הכהים, או את חוויותיהם, או אפילו את מנהגיהם ופולחנם. חריתות סלעים כאלה מוכרות בעוד מקומות בעולם, והאמת היא שהן דומות להפליא אלו לאלו, מהסהרה באפריקה ועד לקצה המזרחי של אסיה.

ציורי סלע עתיקים(צילום: ספי בן יוסף)

אייל דמיוני(צילום: ספי בן יוסף)

יעלים(צילום: ספי בן יוסף)

סצנת צייד(צילום: ספי בן יוסף)

כך או כך, הן מביאות אל מול עינינו המשתאות את עולם החי של הגובי וכמו שכבר אמרתי – יעלים, עזים, גמלים, זאבים ושועלים ולפעמים גם חיות אגדיות שלא קיימות בכלל. בכל זאת, פולחן זה פולחן והוא לא כפוף לשום אמת זואולוגית.

פרש, חיות ודמויות(צילום: ספי בן יוסף)

באותו עניין של פולחן, נושאיו הם השמאנים. כלומר, האנשים שעל פי הסכם בלתי כתוב ביניהם לבין הקהילות שאותן הם משרתים, יש להם כוחות תקשור עם רוחות היקום ובעיקר עם כאלה מעולמות אחרים. הם משוחחים עם הרוחות כשהם במצב טראנס מוחלט, מבינים כמובן את שפתן ומביאים את בשורותיהן-אזהרותיהן-ברכותיהן לבני התמותה, שחיים בעולם הזה ומשוללים כל יכולת תקשור עם הרוחות האלה.

שמאן(צילום: ספי בן יוסף)

תמד שמאנים(צילום: ספי בן יוסף)

חזרה אל הגמלים 

לא לי להסביר לאנשים מהמזרח התיכון על הגמל. עוד יותר לא לי לפרט את איכויותיו כ"ספינת המדבר" וכיו"ב, כינויים שקשרו לראשו קטן המוח של בעל החיים הענק הזה.

פסטיבל הגמל הבקטרי(צילום: ספי בן יוסף)

אחת לשנה בימי החורף, כאשר פרוותו של הגמל הבקטרי נמצאת בשיא פארה, מתאספים נוודי הגובי, לובשים את בגדי חמודותיהם, מתנאים במחלצות ובקישוטים ומציגים לראווה את גמליהם ואת כישוריהם.

הנוודים עורכים תהלוכה של גמלים נאי צורה ובעלי פרווה מפוארת, מראים לכל הנאספים כיצד מתגברים על גמל צעיר ופרא והופכים אותו לגמל מבויית, מתחרים על מהירות ניקוב סחוס הנחיריים של גמל והכנסת חח בחרטומו ועוד כהנה וכהנה מעשי גמלים ועוללותיהם.

אילוף בפסטיבל הגמל הבקטרי(צילום: ספי בן יוסף)

(צילום: ספי בן יוסף)

(צילום: ספי בן יוסף)

ולמתעניינים ממש: פרוותו של הגמל הבקטרי נושרת לקראת הקיץ הלוהט ואז החיה הגדולה הזו נראית עלובה, ממורטטת וחסרת חן להחריד.

גמלים עם פרוות קיץ מדולדלת(צילום: ספי בן יוסף)

לא זו בלבד, אלא שדבשותיו מדלדלות, מצטמקות ולעתים נעלמות לחלוטין עד שתתמלאנה מחדש בשומן צעיר כשיתחיל לאכול באביב עשב ירוק ורענן.

אגמים בים של חולות

פינה יש בגובי שהיא גדולה יותר מארצנו המוקפת יחד עם כל שכנותינו. קוראים לחלק המדבר הזה "טנגר". בלבו של הטנגר הזה משתרע ים חולות שנקרא "בדאין ג'אראן" והוא נמצא בכלל בתוך סין. מטעמים של קוצר מקום וזמן לא אכנס כאן לסיבות ההיסטוריות שעשו חלקים מן הגובי וממונגוליה לנחלתה של סין.

אנשי המדבר טוענים שהדיונות שלהם גבוהות יותר מכל דיונה אחרת בעולם. היות שטענה כזו נשמעת בכל ארץ המתנאה בדיונות, גם לא אבוא כאן לשפוט, אבל הן באמת גבוהות. אפילו יותר מדיונות הדגל של ישראל באשדוד ובראשון.

החולות של בדאין ג'אראן(צילום: ספי בן יוסף)

נשר מעל הדיונות(צילום: ספי בן יוסף)

כ- 400 אגמים פזורים בים החולות הזה - מהגדולים בעולם. האגמים והאגמונים נראים כמו עיניים כחולות שמשקפות את השמים, שלעולם צבעם כאן צלול כגביש אקוואמרין (ולחובבי העברית: אולי אבן התרשיש; כנאמר, "בְּעֵדֶן גַּן-אֱלֹהִים הָיִיתָ, כָּל-אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה, סַפִּיר נֹפֶךְ, וּבָרְקַת וְזָהָב; מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ, בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ"; יחזקאל כ"ח, י"ג).

אגמון כעין כחולה(צילום: ספי בן יוסף)

(צילום: ספי בן יוסף)

ונתן את השם לאמונתם של המונגולים – "טנגרי", כלומר, "שמיים כחולים". אם עומדים בזווית המתאימה, אז לאגמים האלה יכול להיות גוון זהב ולא כחול, כי הם משקפים את הדיונות שסביבם.

אגמוני בדאין ג'אראן(צילום: ספי בן יוסף)

(צילום: ספי בן יוסף)

סיקסקים באגם זהוב(צילום: ספי בן יוסף)

(צילום: ספי בן יוסף)

מנזר סומין ג'אראן בלב חולות האגמים(צילום: ספי בן יוסף)

(צילום: ספי בן יוסף)

מעט מהם נותר להתגורר בבקתות חומר דלות ולרעות את גמליהם, אחרים מוצאים את פרנסתם במכירת מאובני עצים וגבישים צבעוניים שונים, שהם מוצאים במדבר וחלקם נעלם בכלל מהשטח ועבר לעיירות בשולי המדבר המופלא הזה, כדי לחלום ממרחקים על גן העדן הקשוח שנאלצו לנטוש.

גבישים מהמדבר(צילום: ספי בן יוסף)

(צילום: ספי בן יוסף)

עץ מאובן ממדבר האגמים(צילום: ספי בן יוסף)

ועוד גבישים(צילום: ספי בן יוסף)

לעבור דיונה ללא גמל(צילום: ספי בן יוסף)

דיה בריחוף(צילום: ספי בן יוסף)

לילה יורד על מדבר גובי(צילום: ספי בן יוסף)

מסע, אגב, בין האגמים האלה אפשרי רק ברגל או ברכב שטח או, באמצעות גמלים. איך לא? וכשאין מסע ואין כלום, ורק השקט הסמיך עוטף את הגובי ואפילו המעוף החרישי של עופות הטרף לא מפר אותו, הדבר היחיד שממשיך לנוע בו באיטיות הוא רק הזמן, שכמו המדבר – אין לו קץ.

ספי בן יוסף מוליך מסעות מיוחדים במקומות יוצאי דופן בעולם. לפרטים נוספים - הקליקו.