שלושה דורות על יאכטה אחת
בתום קורס סקיפרים מקוצר שנמשך כעשר דקות יצאו יריב כץ ובני משפחתו להפלגה בנהר הסון. הסירה הייתה צפופה, אבל האווירה מגובשת מאוד. כך נראה טיול משפחתי מורחב על יאכטה אחת בחבל בורגונדי בצרפת
בסוף חודש אוגוסט יצאנו להפלגה משפחתית (11 נפשות משלושה דורות) על יאכטה בנהר הסון בחבל בורגונדי שבצרפת. תמורת סכום של 3,800 אירו שכרנו למשך שבוע את הגרנד קלאסיק (Grand Classique), יאכטה באורך של 15 מטרים עם חמישה חדרי שינה, שלושה חדרי אמבטיה, מטבח וסלון.
איך אומרים הרם עוגן בצרפתית?
לפני שיצאנו לדרך עברנו קורס סקיפרים מזורז שנמשך כעשר דקות, וכלל הדגמה של קשירת היאכטה לרציף, הנעת המנוע והעברת השליטה מהסיפון העליון לתחתון ובחזרה. כמו כן הראו לנו היכן ממוקמים הפתחים למילוי הדלק והמים ונקודת החיבור לחשמל בזמן עגינה. לאחר מכן היינו רשאים באופן חוקי להשיט את ספינת הנוסעים הקטנה, על אף שלאף אחד מאיתנו לא היה ניסיון קודם בתחום.
יצאנו לדרך עם תמרון מורכב, של פנייה חדה ימינה לתוך תעלה שהייתה רחבה רק במעט מהסירה עצמה. אז למדנו לראשונה שבמהירות נמוכה קשה מאוד לשלוט על כיוון היאכטה עם הגה הכיוון.
רצוי לכוון את החרטום עם מנוע עזר שדוחף את חרטום הסירה ימינה ושמאלה, אך "לא יותר מחמש שניות ברצף כל פעם", כפי שנאמר לנו בתדריך היציאה. מזל שהיאכטה עשויה פלסטיק גמיש ומוקפת בחגורת גומי עבה שבלמה את ההתנגשויות בדפנות התעלה - וזה עוד לפני שדיברנו על הרוורסים בחניות במעגנים.
התמרון עבר בשלום ונכנסנו לראשונה ל"לוק", מעין מעלית המעלה או מורידה את הסירה ממפלס המים בצד אחד למפלס המים בצד השני. לאחר שנכנסנו ללוק ונצמדנו לדופן יצא אלינו מפעיל הלוק והפקיד בידינו שלט רחוק, שבעזרתו היינו אמורים לתפעל בהמשך הדרך את ה"לוקים" שאינם מאויישים. אז גם נזכרנו בדבריה של נציגת חברת "תשוט" בארץ, שהמליצה להגיע לעיירה דול בתחבורה ציבורית ולא עם היאכטה כי בתעלה יש 12 לוקים, וצריך להיות ימאים מנוסים כדי לעבור את הדרך בשלום. מאוחר מדי, כבר היינו בדרך.
איפה מחנים יאכטה?
על אף שזה נשמע מסובך בצרפתית, השתלטנו על הפעלת שלט הלוקים בקלות יחסית. אחר כך למדנו גם שיש מגבלת מהירות בתעלות הצרות ושאסור לעקוף. למדנו זאת אחרי שעקפנו, קרוב מדי ולא בכוונה, יאכטת עץ יפה של זוג פנסיונרים בריטים. כשפגשנו אותם שוב בלוק הקרוב התנצלנו על העקיפה המסוכנת וקיבלנו שיעור ראשון בחוקי ההפלגה בתעלות.
לדול הגענו כשאנחנו כבר ימאים מנוסים, רק כדי לגלות שלא רק לרכב פרטי צריך למצוא חניה, אלא גם ליאכטה. עשינו רונדלים במעגן עד שמצאנו לבסוף מקום פנוי.
העיירה דול קומפקטית ומקסימה. לאחר סיור של שעה וחצי, כולל מדרחוב ושוק יום שישי, היינו כבר בחזרה בסירה, מתכוננים ללילה ראשון במלון הצף. מי שמדמיין חדרי שינה בתנאים של חמישה כוכבים באוניית קרוז בקריביים, שינסה לחשוב יותר בכיוון של מגורי המלחים בצוללת צבאית. החדרים קטנטנים, המיטות קצרות וצרות, חלקן קומתיים, והארונות קטנים וללא מקום למזוודות.
מקלחות מומלץ לעשות בתשלום במעגן, ולא ביאכטה. המקלחת במעגן בדול הזכירה שירותים ציבוריים. כדי להיכנס היה צריך לשלשל מטבע לחריץ בדלת חשמלית, והפעלת הדוש דרשה יכולת טכנית לא מבוטלת, כך שלא כל מי שהלך להתקלח השלים את המשימה.
תחרות גרוטאות מתנגשות באקסון
בשביל להמשיך במסלול בבוקר לא צריך היה לחכות שכולם יתעוררו ויסתדרו. פשוט ניתקנו את החבלים והפלגנו במורד הנהר. חלפנו על פני תחנת כוח, אזורי תעשייה ומפעלים כל הדרך בחזרה לנהר הסון. בהמלצת חברת היאכטות פנינו צפונה לצד הפראי של הנהר, והנוף התעשייתי התחלף ביער עבות משני צדי הנהר, שנמשך כמעט עד לעיירה אקסון (Auxonne) שאליה הגענו אחר הצהריים.
כבר בשלב העגינה יכולנו לשמוע מכיוון השדות שמחוץ לעיירה נהמות מנוע של מכוניות מרוץ. זה נשמע רחוק מחוץ לכפר ואנחנו, שכבר היינו רעבים למדי, שמנו פעמינו בהרכב מלא למרכז הכפר בחיפוש אחר מסעדה או מעדנייה פתוחה. לאכזבתנו התברר שהכפר נטוש, הרחובות ריקים והמסעדות והחנויות סגורות.
מצאנו את עצמנו ממשיכים ללכת, ולו מחמת תחושת הרעב, בכיוון הרעש בתקווה למצוא משהו פתוח. צעדנו היישר לתוך פסטיבל מכוניות, או יותר נכון גרוטאות מתנגשות, בסגנון demolition-derby-car-competition.
שם גם נפתרה התעלומה, לאן נעלמו כל תושבי אקסון? כולם כאן באירוע האמריקני בהווייתו, שכלל דוכני מזון שהגישו נקניקיות, צ'יפס ובירה. על המסלול המכוניות, או מה שנשאר מהן, התנגשו, התהפכו והתנגשו שוב לקול קריאות עידוד מהקהל. לא זוכר עוד פעילות משפחתית שבה כולנו - מתמר ואלה בנות כיתה א' וב', דרך בני הנוער אלון ואיילת והוריהם וכלה בסבא וסבתא – כל כך נהנינו.
סוף סוף עיר לא ציורית
למחרת המשכנו צפונה לכיוון העיר גריי (Gray), עצרנו כדי לשחות בנהר ולהצטלם קופצים מהסיפון למים העכורים, ולאחר מכן עצרנו פעם נוספת כדי לנסות להציל את השמשייה שהתעופפה מהסיפון העליון למים, תוך כדי סיבוב פרסה מלא בלי רוורס ובלי להיתקע בקרקע במים הרדודים. בין לבין קראנו הרבה ספרים והעברנו את הזמן בטורניר אוריגמי, סריגה, תורנות מטבח והשלמת שעות שינה.
אחר הצהריים, מוקדם מהמתוכנן, הגענו לעיר גריי שכמעט שאין שום אזכור או המלצות עליה בטריפאדווייזר. רוב החנויות והמסעדות היו סגורות או עם שלט "למכירה" תלוי בחלון הראווה, חוץ מחנות זולה למוצרי ספורט וגלידרייה. סוף סוף עיר לא ציורית.
מופתעים מקצב ההפלגה המהיר - 12 קמ"ש קבוע - הסתובבנו למחרת בבוקר והפלגנו כל הדרך בחזרה, 50 ק"מ עד נמל הבית בסנט ז'אן דה לון, במטרה להספיק להפליג למחרת גם בחלק הדרומי של הסון. שם גם חנו המכוניות השכורות שאיתן הגענו מליון. למה לשכור מכונית לשבוע אם כל הטיול הוא בהפלגה? עשינו את החשבון, ובסופו של דבר זהו הפתרון הזול ביותר ל-11 נוסעים כדי להגיע משדה התעופה בליון למעגן בסנט ז'אן דה לון.
עוד דיז'ון בבקשה
עכשיו כשאנחנו ניידים לא התעצלנו, ונסענו 30 קילומטרים לעיר דיז'ון. "עוד 500 מטרים הגעה ליעד במרכז העיר העתיקה", דיווחה הקריינית בגוגל מפס כשעדיין היינו באזור תעשייה אפור ומדכא. פנייה ימינה, ובבת אחת היינו במרכז עיר עתיקה מלאת חנויות (סגורות אחרי השעה שש בערב באמצע השבוע) ובתי קפה ומסעדות (פתוחים). דיז'ון כה יפה שלמחרת החלטנו לקצר את ההפלגה כדי להספיק לחזור לעיר בשעות הפתיחה.
ההפלגה לכיוון דרום אכן הייתה שונה מההפלגה לכיוון צפון. את היערות בצדי הנהר החליפו שדות חקלאיים, ושני הלוקים היחידים שעברנו היו עצומים בגודלם, באורך של 200 מטר וברוחב של כ-20 מטר. מעט לא נעים להפעיל מנגנון כזה בשביל סירה אחת קטנה, אבל התגברנו. בהמשך עברנו בעוד לוק, כמה כפרים מנומנמים מדי, ועשינו פרסה בחזרה כדי להספיק לנסוע שוב לדיז'ון בשעות הפתיחה של החנויות.
שדה התעופה שממנו עלינו לטיסה חזרה שוכן במרחק של שעתיים נסיעה מדיז'ון, ליד ליון. העיר ליון גדושה בעשרות בתי קפה ומסעדות, שמלאות בעיקר במקומיים, והאווירה בה מזכירה את האווירה בתל אביב.
לקרניבורים שבינינו מומלץ לטעום מהמעדן המקומי - בף בורגיניון. לשם שינוי גם לאיילת, בתי הטבעונית שבמשך שבוע אכלה כמעט רק קרקרים של שורשי ציון, מצאנו מסעדה מתאימה. מי שממש מתגעגע ורוצה לפגוש ישראלים שנמצאים בליון מוזמן להיכנס לסניף של יוניקלו במדרחוב הקניות הראשי - כולם שם.
