אל ארץ המנזרים: ביקור נדיר בחצי האי היווני אתוס
אם אתם לא עולי רגל נוצרים, תצטרכו לחכות חודשים כדי לקבל אישור כניסה לחצי האי אתוס. אם אתן נשים, תוכלו לראות אותו רק מרחוק. דן מוסק היה בין המעטים שזכו לבקר בחבל ההררי עוצר הנשימה שבצפון יוון. ובניגוד לדמיאן הבריטי, שהגיע כתייר לפני 15 שנה והפך לנזיר, מדריך הטיולים הישראלי חזר הביתה כדי לספר
מסורת נוצרית קדומה מספרת שבדרכה לקפריסין לפגוש את אלעזר (לזרוס) - שאותו הקים ישו לתחייה בהר הזיתים - נטרפה ספינתה של מרים ונסחפה אל חוף מסתורי. מרים התאהבה במקום, והתפללה אל בנה ישו בבקשה שיקדש את גן העדן החדש שגילתה ויגן עליו.
על אתוס (Athos), לשון יבשה ציורית שחודרת כ-60 ק"מ לעומקו של הים האגאי ונמצאת כשלוש שעות נסיעה מסלוניקי שביוון, שמעתי לראשונה כבר בגיל 17. אני ושני חברים חיפשנו יעד מיוחד לטרק ראשון בחו"ל בתור נערים עצמאיים (כאן החלה קריירה ארוכה של הדרת שינה מעיני הוריי). מהר מאוד גילינו שהסדרת הביקור היא עניין לא פשוט כלל. חצי האי אתוס קדוש לנצרות, והכניסה אליו מוגבלת למאה עולי רגל ביום, וכן עשרה מבקרים שאינם נוצרים. למרבה הצער, הם חייבים להיות גברים; נשים לא הורשו להיכנס למרחב הזה באלף שנות קיומו (למעט קיסרית ביזנטית אחת שתרמה הון עתק). הן יכולות להשתתף בהפלגה שעוברת לאורך קו החוף, ומספקת מראה מרהיב ודרמטי של המנזרים, אבל אסור להן לעלות לחוף.
כדי להיות בין עשרת בני המזל צריך לעבור תהליך בירוקרטי ארוך מול כמה גורמי כנסייה בסלוניקי ובאתוס, ובנוסף צריך ליצור קשר עם המנזרים המקומיים לתיאום הלינה בהם (ישנו איסור מוחלט על לינה שלא במנזרים). רק לאחר קבלת האישור ניתן לרכוש כרטיס למעבורת שמובילה את עולי הרגל לאתוס.
האינטרנט עוד לא היה קיים אז, והניסיונות ליצור קשר טלפוני לא צלחו, כך שבשלב מסוים החלטנו לוותר (זה נגמר בטרק נפלא בהרי הקצ'קר שבצפון-מזרח טורקיה). השנים חלפו, התחלתי קריירה של מורה דרך, ובמקביל עשיתי תואר שני בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית עם התמחות בנצרות - הדת שריתקה אותי כבר מילדות. 24 שנים אחרי אותו ניסיון כושל, ואחרי מסעות רבים ברחבי העולם, הייתי בשל לניסיון נוסף.
למרות השנים שעברו והגעת הקידמה, תיאום הביקור באתוס עדיין מורכב, אבל אם מתחילים את התהליך כחצי שנה מראש - ומצטיידים בהרבה סבלנות ונחישות (החלק המורכב ביותר הוא תיאום הלינה במנזרים, שלרבים מהם אין אינטרנט וטלפון) - בסוף מצליחים. עלות ההיתר היא כ-40 אירו, שכוללים את דמי הלינה ואת הארוחות הצנועות שקיבלנו במהלך ארבעת ימי השהות שלנו באי.
לאחר נסיעת בוקר של שלוש שעות מסלוניקי הגענו אל עיירת הנופש אורונופוליס, שם סיימנו את ההליך הבירוקרטי וקיבלנו היתרי כניסה מודפסים. הפקיד הנרגן שאל אותנו שוב ושוב אם אנחנו יהודים, ולרגע הייתה הרגשה שהנה, גם הפעם לא נגיע להר הקדוש. לבסוף, בפנים זועפים, הוא הדפיס את ההיתרים. מתברר שמבקרים בודדים בלבד הגיעו לכאן אי פעם מישראל, ומכאן כנראה נובעת הפתעתו של הפקיד. נקווה שלא מסיבה אחרת.
הצטיידות, סידורים אחרונים, ומחר בבוקר אנחנו על המעבורת.
אוזו ולחם יבש
אתוס היא מדינת מנזרים אוטונומית שהוקמה לפני כ-1,000 שנה בחסות קיסרי האימפריה הביזנטית, וגם כיום שומרת על עצמאותה ובידודה מהעולם. ממשלת יוון אמנם מעורבת בהיבטים מסוימים של המתרחש באתוס, אבל לא שולטת בה באופן רשמי. הגבול היבשתי מגודר, והגישה היחידה היא במעבורות ימיות. לאור זאת, לא הופתענו מהבלגן שהחל כבר בשש בבוקר סביב המעבורת. מאות נזירים שסוחבים שקי סחורה, משאיות עמוסות (כולל, באופן מפתיע, מאות פאנלים סולריים), ובתוך כל זה עשרות עולי רגל - חגיגה.
המעבורת איטית. במהלך השעה הראשונה היא חולפת על פני מספר מנזרים קטנים וציוריים בלי לעצור - הם כנראה לא מספיק חשובים. המראות יפים, אבל ברור שהדבר האמיתי נמצא כמה עשרות קילומטרים בהמשך. מתוך הערפל מזדקר במרחק הר עצום ומחודד - הר אתוס, שגובהו 2,048 מטר. מצפה לנו הליכה מפרכת ביומיים הקרובים.
לקראת ההגעה לנמל דפני - נקודת הכניסה הראשית לאתוס - מתחילים להופיע מנזרים גדולים ומרשימים, מוקפים חומות ומגדלי שמירה קדומים שמעידים על תקופות סוערות ואלימות בהיסטוריה המקומית. המנזר הרוסי על שם פאנטלימון - מרטיר (קדוש מעונה) בן המאה השלישית שהוצא להורג במסגרת רדיפות הקיסר הרומאי דיוקלטיאנוס את הנוצרים - מהמם ביופיו, ורף ההתרגשות מתחיל לעלות. מנמל דפני והלאה המעבורת עוצרת בכל מנזר ופורקת סחורה. לעיתים יורדים אל החוף גם אנשים, בעיקר במנזרים הגדולים. המראות עוצרי נשימה: מנזרי ענק תלויים ממצוקים או מזדקרים מסלעי ענק על קו המים. בימים הקרובים נבקר במנזרים האלה, ואף נישן בחלקם.
היומיים הראשונים של המסע הם טרק לכל דבר. כיבוש פסגת הר אתוס. העלייה מפרכת אבל הנופים מהממים. מאחר שרק מתי מעט מגיעים לכאן, הטבע פראי: יער סבוך, שלל פרפרים וחרקים, מין של אנטילופה מרשימה שנצפתה על מדרון תלול ליד הפסגה - וגם מפגש לא צפוי עם נחש צפע שהסתווה בין הסלעים וכמעט דרכנו עליו. מדי פעם מופיע נזיר בודד בין העצים, קד קידה ונעלם.
את הלילה הראשון אנחנו עושים בכנסייה בגובה 1,500 מטר מעל פני הים. כנסייה זו אינה מאוישת על ידי נזירים ומטרתה, מלבד לשמש מקום תפילה, היא לספק מחסה לעולי רגל שמבקשים להעפיל לפסגה. למחרת, עם אור ראשון, מגיעים לפסגה ומשתכרים מהנופים. בירידה אנחנו מופתעים ממטח גשם של שעתיים, שמסביר איך שבחודש יולי הכל כאן עדיין פורח ורענן.
אחרי ירידה כמעט אנכית של 1,700 מטר, אנחנו מגיעים תשושים למנזר האגיה אנה הציורי שבנוי על מדרון תלול, 300 מטרים מעל הים, וניתן לראות ממנו את אורונופוליס הרחוקה ואת הזרועות הנוספות של חצי האי חלקידיקי. יושבים לנוח בחצר המטופחת של הכנסייה המקומית, ואז ניגש אלינו הנזיר שאחראי על אירוח עולי הרגל ומציע לנו צלוחית של לוקום משובח, קנקן מים קרים והכי חשוב - כוסיות אוזו, שמפיגות מיד את כאבי הרגליים.
כשקראנו על אתוס באתר הרשמי, השתמע שבמנזרים אין חשמל ומקלחות. שמחנו לגלות חדרי אירוח חדישים ומאובזרים עם מקלחות ותקעים חשמליים, מה שמסביר את הפאנלים הסולריים שראינו בהפלגה, והכל נקי ונעים.
בכל הקשור לאוכל, התמונה קצת פחות מעודדת. הנזירים לא רואים חשיבות מיוחדת באכילה - זה בזבוז של זמן תפילה! ארוחת הבוקר עשויה להיות חתיכת לחם עבש עם ריבה וקצת קפה קר, ארוחת צהריים לא אוכלים בכלל, וארוחת הערב תהיה קערת פסטה עם קצת ירק בצד. כן, גם לאורחים. מזל שהבאנו חטיפי אנרגיה לגיבוי.
כשהתארחנו במנזר גריגוריוס הקדוש ציפתה לנו הפתעה נעימה - המנזר ציין תאריך מיוחד כלשהו, והוגשה ארוחה מפוארת בנוכחות כל הנזירים ואב המנזר. אפילו זכינו לכוס יין. בזמן האוכל אחד הנזירים עמד על פודיום מוגבה והקריא מתוך כתבי הקודש. היה ממש נעים וטעים, רק שתוך חמש דקות כולם התחילו לצאת והאוכל פונה במהרה מהשולחנות. כאמור, אוכל זה בזבוז זמן.
שרידים של קדושים
הדרכים שמקשרות בין מנזר למנזר מדהימות ביופיין: חופים בתוליים, שבילים בתוך יער סבוך והליכה על שפת מצוקים אנכיים שנופלים היישר לים הכחול. בכל מנזר זוכים לאירוח המסורתי של לוקום ואוזו, ואם יש קצת מזל, הנזיר המארח נחמד ופותח למעננו את הכנסייה ואת החדרים הקדומים, שמכילים שרידי קדושים וציורי קיר.
על אף שהנזירים בדרך כלל אדיבים, ישנו גם ריחוק מובנה - אנחנו לא עולי רגל נוצרים, ואין להם יותר מדי זמן לבזבז על שכמותנו. אפשר להבין אותם: מדובר באנשים שפרשו מהעולם וצמודים לסדר יום רוחני נוקשה, והופעה של טיפוסים כמונו שוברת להם את השגרה ומוציאה אותם מאיזון. למרות כל אלה, קיווינו מאוד למפגש קצת יותר מעמיק עם אחד הנזירים. לשמחתנו שיחק לנו המזל ביום האחרון באתוס, כשהתארחנו במנזר הקדוש דיוניסוס.
לאחר ארוחת הערב הזריזה ניגש אלינו הנזיר שאחראי על אירוח עולי הרגל, ובאנגלית עילגת סיפר לנו שבמנזר חי נזיר מאנגליה שישמח לארח אותנו לכוס תה. סוף־סוף נזיר שרוצה לתקשר. הוּבַלְנוּ במבוך של מסדרונות למפלס התחתון של המנזר, ומצאנו את עצמנו במקום מופלא: מפעל לכריכת כתבי קודש. על הקירות תלויים בסדר מופתי שלל מכשירי מתכת מוזרים, ובמרכז האולם ניצבות מכונות לחיתוך, כריכה ותפירה של ספרים.
ליד שולחן קטן יושב נזיר שמנמן וחביב עם זקן עבות. דמיאן אמנם נולד בסלוניקי, אך בילדותו היגרה משפחתו לאנגליה והוא העביר את רוב חייו בלונדון. אחרי תקופת התבגרות קשה וסוג של אובדן כיוון בחיים נסע דמיאן לביקור משפחתי ביוון, והוזמן על ידי דודו לצאת לשיט אל חבל ארץ נידח בשם אתוס. המקום הראשון שבו עגנה הסירה היה מנזר הקדוש דיוניסוס, וברגע שכף רגלו של דמיאן נגעה בחוף הוא עבר חוויה רוחנית עמוקה. דמיאן כבר לא חזר לסירה, ו-15 שנים מאוחר יותר הוא עדיין כאן, ויוצא מתחומי המנזר רק לעיתים נדירות.
הוגשה לנו כוס תה בריטית אמיתית, וצללנו לשעתיים של שיחות על נושאים תיאולוגיים. לימודי הנצרות הוכיחו את עצמם, ואפשרו לי לפתח עם דמיאן דיון תיאולוגי מעמיק. הפתיחות של דמיאן הפתיעה אותי, בעיקר כשהוא חלק עימנו את קשיי החיים במנזר והמאבק הפנימי האינסופי עם השטן, שמנסה להכשיל אותו פעם אחר פעם (מוטיב המלחמה של הנזיר בפיתויי השטן מופיע על ציורי קיר בכל פינה במנזר). הוא גם גילה עניין אמיתי בגישתה של היהדות בנוגע לשלל תחומי דת ואמונה.
לפני שנפרדנו אזרתי אומץ ושאלתי את דמיאן אם יסכים להצטלם איתי. זו בקשה מאוד לא שגרתית, והבחנתי בהתחבטות ובמבוכה. להפתעתי הוא הסכים, בתנאי שלעולם לא אפרסם את התמונה. אני אכבד כמובן את בקשתו ואשמור את התמונה לעצמי - מזכרת יוצאת דופן ממסע מרהיב וייחודי.
הכתבה מתפרסמת ב"ידיעות אחרונות" במוסף "מסלול"
לפנייה לכתב/ת 
