מסע אל הזוהר הצפוני ו"פריז של החוג הארקטי"
על אי נורווגי קטנטן, שמרוחק רק מעט מהקוטב אבל נהנה מ"חימום" קבוע של זרם הגולף, שוכנת טרומסה - עיר קטנה עם אווירה בינלאומית מקסימה וטמפרטורות שמאפשרות לבלות בה גם בשיא החורף. אסף שניידר בילה בבתי הקפה והמסעדות שלה, שמע על הגורל המר של יהודיה, יצא לשיט בין כלבי ים, לרכיבה במזחלות שלג, ובעיקר - צפה באורות המדהימים של הזוהר הצפוני
ביום סגרירי אחד ב-1979 החליט סרן ת'אמדרופ לשנות את חייו מהקצה אל הקצה. מצויד במעט בגדים וציוד בסיסי שהצליח לדחוס לתוך תרמיל בינוני, הוא ירד אל חופי האי הנורווגי הקטן והנידח סנדויה, המרוחק כמה עשרות קילומטרים מהעיר הגדולה של האזור, טרומסה. הצעיר הנחוש שאף לקרבו את אוויר הבוקר הקפוא, התקין את רצועות התרמיל על כתפיו, וצעד לעבר מלוויק, כפר הדייגים הקרוב. פרט קטן העיב על התוכנית של ת'אמדרופ: בכפר מלוויק, כמו גם באי כולו, לא גר אף אחד. הם ננטשו מזמן.
וכך, כמו רובינזון קרוזו של החוג הארקטי, שרד ת'אמדרופ שנה אחר שנה. תחילה חתולו הנאמן שימש לו כבן לוויה. אבל יום אחד הגיח מן העננים עיט לבן זנב - טורף העל בעל מוטת הכנפיים האדירה של ארץ הפיורדים - והחתול הזדכה על תשע נשמותיו. ת'אמדרופ התגבר על האבל והמשיך.
זוהר הקוטב כפי שתועד מהחלל
בינתיים העולם התקדם. תחילה הגיעו הטלפונים הסלולריים. אחר כך האינטרנט. ת'אמדרופ כבר מתקרב ל-80, אבל בעזרת הטכנולוגיה המתבודד מהחוג הארקטי לא ממש לבד, ומקפיד להתעדכן. אחת לכמה שבועות עוצרת באי מעבורת שמביאה עימה את המוצרים והגאדג'טים שהוא הזמין ברשת. השאלה המתבקשת היא: איך יש לו כסף לקנות אותם? והתשובה היא: ממשלת נורווגיה משלמת לו משכורת.
בעצם, שתיים. הראשונה, כי החוק הנורווגי קובע שבכל יישוב חייב להיות דוור. ת'אמדרופ אוסף את החבילות שנשלחות אליו, ולכן הוא הדוור של עצמו, ועל כך הוא מקבל שכר. השנייה, כי החוק קובע שבכל מקום שבו עוגן כלי שיט, חייב להיות אדם שקושר אותו אל המזח. ת'אמדרופ הוא עובד הנמל של עצמו, וגם על כך הוא מקבל שכר.
אז הנה, זוהי צפון נורווגיה בקליפת אגוז: ארץ שאנשיה קשוחים אבל ערבים זה לזה, נופיה דרמטיים, אייה קטנים ומוקפים בפיורדים צלולים, ויש בה מוזרויות ומנהגים שלא אחת יגרמו לנו, למודי הציניות, להרים גבה ולתהות איך בדיוק כל העסק הזה מצליח לעבוד.
הביטוי "בקליפת אגוז" לא נכתב פה סתם כך. כי את הסיפור על הקשיש הגלמוד שמקבל שתי משכורות ממדינתו שמעתי אכן בתוך קליפת אגוז: סירת זודיאק קטנה, מצוידת בשני מנועים רבי-עוצמה, שמנתרת על פני המים במהירות 40 קשר ימי, שזה, לעכברי יבשה כמונו, כ-75 קמ"ש. הסירה דוהרת, הטמפרטורות צללו זה לא כבר אי שם אל מתחת לאפס, ותערובת של רסס ים ושלג כבד מכה בעיניים ובאף שמאיים לנשור. הכל מתנופף, קופץ, נרטב וקופא, כשבין לבין כלבי ים מוציאים את ראשם מהמים עם הבעה של "אה, זה אתם, בני אנוש, שלום וביי". ועל הגה סירת הגומי, קנוט סטין מעלה חיוך רחב על פרצופו שנחרץ על ידי איתני הטבע, מציין באגביות שבדיוק מלאו לו 50 שנה ("אבל לא הייתם נותנים לי יום מתחת ל-74"), מצביע לעבר סלע קפוא אי שם באופק, ואומר: "הנה, שם חי המתבודד".
בכרטיס הביקור שלו מציג את עצמו סטין, ביובש כה נורווגי, בשלוש מילים: שמו והמילה "קפטן". כי זה באמת מה שהוא: רב-חובל של ספינות דיג, בעסק משפחתי של יותר מ-160 שנה, שהמעגן הקטן שלו נמצא באי קוואלויה (Kvaløya), "אי הלווייתנים", האי חמישי בגודלו בנורווגיה. סטין, כמו רבים מאוד באזורו, נהנה מהבום התיירותי שפוקד את צפון נורווגיה. פתאום אנשים מסביב לעולם מגלים שלצאת להרפתקה גדולה עמוק בחוג הקוטב זו לא משימה בלתי אפשרית. שלמרות הטמפרטורות, השלג ושעות האור המועטות, יש המון מה לעשות ומה לראות בחורף הצפון־נורווגי. אז כמו רבים משכניו, סטין חישב מסלול מחדש והשאיר את קרוביו ועובדיו לצאת אל הים ולעבד את הדגים, והוא, בכישרון טבעי של אמן סטנדאפ, לוקח תיירים לשוט בין כלבי הים ולשמוע סיפורים.
פריז של החוג הארקטי
חוג הקוטב הצפוני, או החוג הארקטי, הוא כל מה שנמצא צפונה לקו הרוחב 66.5 (ישראל, לשם השוואה, נמצאת בקו הרוחב 31.5). המאפיינים העיקריים שלו הם טמפרטורות נמוכות, חורף נטול אור, קיץ נטול חושך - וגולת הכותרת: הזוהר הצפוני, אותם אורות מתעתעים, מרקדים ומרצדים, שנמצאים בצמרת רשימת היעדים והחלומות של כל כך הרבה תיירים. בדרך כלל זהו אזור קשוח, כשהאתגר המרכזי הוא טמפרטורות שצונחות למינוס 40 ואף 50 מעלות, וכמעט לא מאפשרות קיום אנושי.
למזלם של הצפון-נורווגים, איתני הטבע היטיבו עימם, בניגוד למדינות אחרות ששוכנות בחוג הקוטב. העיר הגדולה של האזור, טרומסה (Tromsø), נמצאת בקו הרוחב 69.6 ויושבת על אי קטן - 3 ק"מ אורכו, ק"מ אחד רוחבו - שסופג מכל צדדיו את זרם הגולף החמים שמגיע מהאיים הקריביים המרוחקים. וכך, בלב האזור הארקטי, שורר בשיא החורף מזג אוויר נוח יחסית, בדגש על המילה "יחסית": הטמפרטורות יכולות לרדת אל סביב מינוס 10, שזה נחשב ממש לא נורא, אבל לרוב ירחפו מעל ומתחת לקו האפס. ממש הקוטב למתחילים. ואת זה בדיוק מעוניינת נורווגיה לשווק לעולם: הנה, הצפון המרוחק שלנו זמין לכולם, וההרפתקאות שהוא מאפשר נמצאות במרחק נסיעה קצרה מעיר שכיף לשהות בה.
"זהו אזור בנורווגיה שקובע את מראה ואת עתידה של המדינה", אומר שגריר נורווגיה בישראל, ג'ון הנסן-באואר. "המדינה שלנו פונה אל הים ואל האזור הארקטי. יש לנו מסורת עתיקה של ימאות, דיג, ושל משלחות אל הקוטב הצפוני. כשנוסעים לנורווגיה מחפשים את הקור והשלג. בדיוק כמו שמדינות חמות מפתחות תיירות של ים וחוף, אנחנו מפתחים תיירות של חורף".
טרומסה נמצאת במרחק טיסה של שעתיים מהבירה אוסלו. יש אפשרויות טיסה רבות לאוסלו, אבל הנוחה שבהן היא באמצעות חברת הלואו-קוסט Norwegian, שהחלה באחרונה לטוס ישירות מנתב"ג פעמיים בשבוע. פרט לעובדה שמשלמים על הארוחה במטוס (תענוג מפוקפק שממילא כדאי לוותר עליו) ועל שליחת כבודה - הרמה בחברת התעופה הזו גבוהה מאוד, עם מטוסים חדשים, Wi–Fi חינם וסידור מושבים לא דחוס. ואם לא אכפת לכם לפרוס את הטיסה לשלוש - מישראל ליעד ביניים, משם לאוסלו, ומשם לטרומסה - חיפוש בשלל האתרים יעלה כי חבילה שכוללת טיסה ושבוע במלון ברמה טובה מאוד עולה כ־1,500 יורו לאדם.
תושביה של טרומסה מכנים אותה - לא בלי ההומור היבשושי האופייני - "פריז של החוג הארקטי". אבל אפשר להבין למה הם מתכוונים. זו עיר של כ-75 אלף תושבים עם אווירה בינלאומית מקסימה. התנאים הסוציאליים המפליגים הנהוגים בנורווגיה, ועימם עלות שכר בלתי אפשרית, גורמים למעסיקים לחפש עובדים זרים. כך שיש שם לא מעט שוודים, רוסים או אנגלים, והשפה הכמעט-רשמית של העיר היא אנגלית. הוסיפו על זה המוני תיירים, בתי קפה, ביסטרואים ומסעדות טובות עם מטבח מקומי מפתיע בכל פינה - ופתאום הסופרלטיב "פריז" נראה לא הכי מופרז. עוד דבר שאתם חייבים לדעת על טרומסה: נמצא בה סניף "ברגר קינג" הצפוני ביותר בעולם, והוא ממוקם בטבורו של מכון כושר עצום. כן, זה שוב ההומור הנורווגי המשונה הזה.
הדרמה שבשמיים
כל זה אומר שלתייר המפונק יש יכולת ליהנות ממנעמיה של עיר אירופית די מגניבה, ואז לנסוע בערך שעה או שעתיים - ולצאת להרפתקה של פעם בחיים. למשל, הזוהר הצפוני, הידוע גם בשמו אורורה בוראליס. בעקבות הבום התיירותי, כמעט 80 חברות מטרומסה וסביבותיה עוסקות כיום בהסעת תיירים לראות את פלא הזוהר החמקמק. כדאי לבחור בחברה גדולה, שיש לה כמה תחנות בסיס שמתקשרות זו עם זו כל הזמן, כך שאם הוא צץ במקום אחד, בעוד במקום אחר יש עננים, הסיור שלכם יוקפץ לאתר שבו הזוהר פעיל. חברת טרומסה ספארי (Tromsø safari) היא כזאת, עם שבע תחנות שפועלות במקביל.
"יום אחד, אני זוכר את התאריך - זה היה 21 ביוני - קמתי בבוקר", מספר וויליאם ג'וזף-קופלנד, מדריך בחברה, "זה היה בשיא התקופה שבה אמורה להיות לנו רק שמש, כל היום. אבל ירד גשם. לא סתם גשם: מבול שלא הפסיק שבועיים רצוף לאחר מכן. ואז שאלתי את עצמי מה לעזאזל אני עושה פה". ג'וזף-קופלנד הוא לונדוני בכל רמ"ח איבריו, אבל לפני שש שנים הוא הגיע כדי להגשים את חלום הזוהר הצפוני, התאהב, ונשאר בטרומסה, תוך שהוא משכלל את שני התחומים שבהם הבריטים מצטיינים אבל הנורווגים משיגים אותם: הומור יבש, וקיטורים על מזג האוויר שיורדים לפרטי־פרטים של משקעים, לחץ ברומטרי וסוגי ממטרים.
השעה: קרוב לחצות. המקום: נושק לקו הרוחב 70, על קצה מצוק שצופה אל פיורד, שמימיו הדוממים משקפים את העננים הלבנים. השמים לא נראים מבעד לשמיכה העבה הזו. הסיכוי לראות את פלא הזוהר: אפס. שזה, לפחות, הרבה יותר גבוה מהטמפרטורה כרגע. ג'וזף-קונרד עומד בתוך יער של חצובות ומצלמות, מביט למעלה, וממתין. לתיירים יש אפשרות לשבת בינתיים בבקתה מחוממת, ולשמוע סיפורים מהמארח, הלגאר. משפחתו היא בעלת שטחי אדמה נרחבים באזור כבר ארבעה דורות, וגם לו יש עלילות מסמרות שיער לחלוק, אבל אישית, בשלב הזה אני מעדיף לעמוד בחוץ ולבהות בעננים, שכנגד כל הסיכויים והתחזיות נפער בהם לפתע חור. והחור מתרחב, והשמיים מתבהרים, ואז, אז זה קורה.
הזוהר מדהים, אין מילה אחרת. זה מתחיל מכתם שנראה כענן חלוש. ואז הופך לקשת שחוצה את כיפת השמיים מצד לצד. ולפתע היא הופכת לצמד קווים עצומים, ומשנה כיוון, ונעלמת, וצצה שוב. הקור שמסביב, והציפייה הארוכה, והניגוד בין הדרמה שבשמיים לשקט המהדהד. אבל למען האמת העיתונאית, יש להודות שלעין החשופה הזוהר אינו ירוק עז, אלא יותר לכיוון של לבן עם חיוורון פלורוסנטי ירוק. משום מה, ברגע שהוא מצולם - דרך מצלמה ואפילו טלפון - אז נראה הירוק הזרחני, שהפך לסמל המסחרי של האורורה.
פעם היו כאן יהודים
אטרקציה אחרת בסביבות טרומסה קשורה לנושא שעימו נורווגיה המודרנית מתמודדת בכבוד: המיעוט שבתוכה. כולנו מכירים את לפלנד. אבל ברייקינג-ניוז: לפלנד אאוט, ארץ הסאמי אין. וזאת משום שלָפּים, בתרגום מילולי, זה "עם לובשי הסמרטוטים", זכר לתקופה שבה הסתכלו מלמעלה, בבוז, אל העם המקומי העתיק שנדד מאזור מונגוליה של ימינו אל החוג הארקטי לפני כ-12 אלף שנה. במשך שנים בני הסאמי הופלו, ואולצו לוותר על תרבותם הייחודית ולהפוך ל"יותר אירופים". הנורווגים מתעמתים עם העבר הלא נעים הזה, ומאפשרים לסאמים להתגאות בתרבותם, שנדבך עיקרי בה הוא גידול איילי הצפון.
תחילה יש חשש לא קטן מיציאה למסע על מזחלות שלג שנגררות על ידי איילי צפון: אולי זה יהיה תיירותי, דביק, לא אותנטי? נניח, כמו רכיבה על גמל בירושלים. אבל בשטח מתברר שאין ממה לחשוש. המדריכים מיטיבים לספר על התרבות שלהם, על מה ששמעו מהזקנים, על ההבדלים בין העבר להווה, ואיך מתמרנים ביניהם. עיניהם הטובות של האיילים מביטות בך כמעט באנושיות כשהם גוררים בכוח מפתיע את מזחלת העץ. שעה אחר כך, באוהל הנעים, בקדירת ברזל כבדה מתבשל נזיד טעים שעשוי מחבריהם האומללים. ככה זה: הסאמי חיים עם האיילים, ואוכלים את האיילים.
אפליית הסאמי היא לא הסיפור היחיד מן העבר שעימו מתמודדים הנורווגים. כל מי שמתעניין בהיסטוריה מכיר את הפרק המהולל שרשמה המחתרת הנורווגית, שסיכלה את פרויקט הגרעין הנאצי לאחר שהגרמנים כבשו את המדינה בתחילת מלחמת העולם השנייה. פרק פחות מוכר הוא שיתוף הפעולה הנלהב עם הנאצים.
הקהילה היהודית הצפונית ביותר בעולם חיה בטרומסה. בשיאה היא מנתה כ-50 איש, כשהמספר הזה כולל ילדים שנולדו מנישואי יהודים לנורווגיות. ואז באו הכיבוש הנאצי, ועוזריו המקומיים. ב-1942, לאחר תקופה במחנה ריכוז קטן שבו שהו גם מתנגדי משטר נורווגים, גורשו כולם לאושוויץ. איש לא שרד. למרבה הזוועה, רגע לפני הגירוש שאל המפקד הגרמני של האזור את משתף הפעולה הכפוף לו, קארל אלפרד מרטינסון, אם זה לא מוגזם, והאם כדאי לפחות לוותר על הרג הילדים. "אחרי כל עבודת האיתור שהשקעתי?" שאל הנורווגי. הנאצי השתכנע.
סיפורה של הקהילה הקטנה כמעט נשכח. אבל רופא מקומי, הנריק בוברג, שמע במקרה על היהודים שהיו ואינם עוד והחל לחקור את הנושא. הוא נבר בארכיונים, תיחקר את זקני העיר. באמצע התהליך פגש בישראלית הכמעט יחידה שגרה בטרומסה, גיל אור אורטרגר, והשניים המשיכו יחד במשימה. בוברג ואור הרכיבו רשימה מלאה של כל יהודי טרומסה, והתחקו אחר גורלם. מרצפות קטנות עם שמותיהם נקבעו במקומות שבהם גרו ועבדו. את סיפורו סיפר לנו בוברג בבית קפה יפה ומודרני, קפה סאן שמו, שניצב בדיוק במקום שבו עמד בית הכנסת של הקהילה, שנשרף עד היסוד.
בירה עם דייגים במרתף
מהיסטוריה לפרקטיקה: ישראלי שיוצא מהאקלים ההביל שלנו אל החוג הארקטי מוטרד מן הסתם מהשאלה איך ישרוד בקור. התשובה: שכבות. "בקור קיצוני נתלבש בשיטת השכבות", מסבירה שלי חודורוב, מנהלת השיווק בקבוצת למטייל. "מתחת יש ללבוש ביגוד תרמי, מעליו שכבה מבודדת קלה, ומעליה שכבה מבודדת עיקרית. במקרה הצורך מוסיפים שכבה רביעית, אטומה לרוח ולמים".
ממש לא כדאי להתפשר על נעליים: הן חייבות להיות מבודדות מקור גם בסוליה וגם בגפה, ובלתי חדירות למים. גם הכפפות חייבות להיות מותאמות לתנאי האזור. ועל הראש והאוזניים יש להגן באמצעות כובע חם - ואם לא מתפדחים, רצוי "כובע כלב". ממש ממש מומלץ לא להתקמצן וללכת לרשתות ממוקצעות כמו "למטייל" או "ריקושט", ושם לבחור במותגים המקצועיים כמו נורת'פייס או קולומביה. חפשו את המבצעים באאוטלטים, והתפשרו על "דגמי השנה שעברה" שעולים כמחצית מהחדשים. בטרומסה עצמה יש המוני חנויות ספורט ומחנאות, ואין בעיה לרכוש ביגוד נוסף אם מה שהבאתם התברר כלא מספיק. כך, למשל, בארץ נמכרות שכבות בסיס תרמיות על בסיס חומרים סינתטיים, ואילו בטרומסה ניתן להשיג כאלה שעשויות מצמר טהור.
ועוד כמה דברים שימושיים על נורווגיה: זו מדינה יקרה, נקודה. שופינג של בגדים לילדים כנראה תעשו במקום אחר. אבל העובדה שחצי ליטר בירה עולה כ-60-45 שקל לא חייבת להרתיע אתכם: אל תתקמצנו. כמה פעמים ייצא לכם להשיק כוסות של בירות עכורות עם דייגים מקומיים במרתף בירה מ-1920? יין ומשקאות חריפים, לעומת זאת, אי-אפשר לרכוש בשום מקום פרט לברים ומסעדות, משום שהנורווגים נאבקים בנטייה לשכרות של המקומיים, שבעצמם נאבקים בתקופת החושך הארוכה.
ואפרופו חושך: בתקופת החורף יש אור חלש בין 9:00 בבוקר ל-14:00 בצהריים, זהו. מתרגלים לזה, כשלא נאלצים לחיות עם המצב חודשים. ועוד דבר: ממש לא חייבים להצטייד מראש בקרונות נורווגיות (שערכן קצת פחות מחצי שקל לקרונה), משום שנורווגיה מתגאה בהיותה מדינה ללא מזומן. כל דבר, ממש כל דבר, אפשר לעשות באמצעות כרטיס אשראי.
הכותב היה אורח השגרירות הנורווגית בישראל
לפנייה לכתב/ת 
