מהאינסטגרם אל קצה העולם: טיול משפחתי באיי פארו
רוב הסרטונים והבלוגים שאבישג קופלמן-בחר ראתה וקראה על איי פארו היו של חובבי טרקים, צלמי טבע או חבר'ה צעירים. אבל זה לא מנע ממנה לקחת את בעלה ושלושת ילדיה הקטנים להרפתקה משפחתית
את איי פארו הכרתי בזכות האינסטגרם. אני עוקבת אחרי פרופילים של צלמי טבע ומטיילים מכל העולם, העין שלי נמשכת לפריימים ירוקים מלאי טבע, כך שזה היה בלתי נמנע.
מסע אל הזוהר הצפוני ו"פריז של החוג הארקטי"
לקח לי כמה ימים להבין מה זה בדיוק "איי פארו". חיפשתי תיוגים ברשתות החברתיות, מצאתי אנשים שטיילו באותו זמן במקום המופלא הזה, וקראתי את הפרסומים שלהם בשקיקה. החלטתי שזה היעד הבא שלנו, ובהזדמנות הראשונה קניתי כרטיסי טיסה.
מהר מאוד הבנתי שזה לא יעד קלאסי למשפחות עם ילדים, כמונו. רוב הסרטונים והבלוגים היו של חובבי טרקים, צלמי טבע או חבר'ה צעירים. אבל זה לא עצר בעדי. הזכרתי לעצמי את הכלל: "איפה שילדים נולדים וגדלים – ילדים אחרים יכולים לבוא לבקר ולטייל".
איי פארו הם קבוצה של 18 איים בצפון האוקיינוס האטלנטי, בין יבשת אירופה לאיסלנד. רשמית הם שייכים לדנמרק, אך בפועל נהנים 52 אלף התושבים מאוטונומיה כמעט מלאה. מזג האוויר הפכפך מאוד – או כפי שהמקומיים אומרים: "ביום טוב אפשר לחוש את ארבע עונות השנה". כך שצריך להיערך מבחינת ביגוד לכל מזג אוויר (חוץ משלג. זה די נדיר באיים, אפילו בחורף) ולהקפיד על נעליים טובות וסגורות, כי הקרקע רטובה.
החודש הטוב ביותר לבקר הוא יוני (יש פחות משקעים), אבל החודש המתויר ביותר הוא דווקא אוגוסט. הטמפרטורה מתייצבת סביב 18-14 מעלות וגוזלי הפאפינים – תוכי הים – כבר מתחילים את אימוני המעוף שלהם, מחזה המושך מטיילים מכל העולם.
איי פארו מרושתים בכבישים נוחים וקלים להתמצאות, ובחלקם הצפוני יש מנהרות תת-ימיות המאפשרות נסיעה מאי לאי. בנוסף קיים מערך מתוזמן למופת, של סירות ומעבורות, ובכל האיים המיושבים יש אוטובוסים נוחים. וקיים עוד אמצעי תחבורה לא שגרתי: שני מסוקים, שאחד מהם מיועד למקרי חירום, לפינוי חולים – ואפילו לחילוץ כבשים שנפלו ממצוקים, והאחר משמש כאמצעי תחבורה לתושבים ולהעברת סחורות ודואר.
ארבעה בתים על אי אחד
הטיול שלנו באיי פארו נמשך 14 יום. את כל מקומות הלינה סגרתי מראש דרך Airbnb, וברובם שהינו בין שניים לשלושה לילות. נחתנו בשעת ערב מוקדמת אחרי טיסה ישירה מקופנהגן לוואגר, העיר שבה נמצא נמל התעופה של איי פארו, ויצאנו לדרך: בעלי טל, ילדינו תום (6.5), לני (5.5) וניב (שנתיים), ואני.
הכפר Múli. בדרך אל יעד הלינה הראשון שלנו ראינו סוסי פרא יפים ועדרי כבשים משוטטים. טל ואני תהינו איך הם הגיעו לפה, והמסקנה הייתה שהביאו אותם לכאן בכוונה. "זה אומר שיהיה פה ממש שקט בלילה, כי בטוח אין פה צרצרים”, אמרתי. “אף אחד לא יביא לאי בודד צרצרים בכוונה, והם לא יכולים לעוף 600 קילומטר מהיבשה הקרובה". עשינו התערבות – וזכיתי.
בכפר הקטנטן, שבקצהו של אחד האיים הצפוניים, יש ארבעה בתים בלבד, ורק שניים מהם מאוכלסים – הבית ששכרנו ובית נוסף, שחי בו אדם כבן 80. אין כאן חנות או תחנת דלק, אבל יש מסלול הליכה נהדר שמוביל לצוקים היפים ולנקודות תצפית מהפנטות. הכפר הקרוב ביותר נמצא במרחק חצי שעה נסיעה בדרך לא סלולה, ובו יכולנו ליהנות מבית קפה כפרי בודד.
ביום הראשון לקחנו אוויר ופשוט חקרנו את הסביבה בלי לצאת מהכפר. באיי פארו אין עצים, כך שאפשר לראות כל פרט בטווח של עשרות קילומטרים. זו הרגשה שקשה לתאר במילים.
Klaksvík. העיירה השנייה בגודלה באיים. מתגוררים בה כ-5,000 תושבים ואפשר למצוא בה מלונות קטנים, מסעדות נהדרות, חנויות, בנקים ועוד. מדי שנה, בחודש אוגוסט, מתקיים בעיירה פסטיבל מוזיקה ענק בן שלושה ימים. ביקרנו באזור בדיוק בזמן הפסטיבל, והיה מרגש לדעת שכמעט כל אוכלוסיית איי פארו נמצאת עכשיו בעיירה הקטנה הזאת שהתמלאה בבמות, בדוכנים ובמבקרים.
Gjógv. אחת העיירות הציוריות והיפות ביותר. שעה וחצי של נסיעה בכבישים הרריים פתלתלים, מול הנוף המרהיב של האוקיינוס האטלנטי, כשמסביב אין ספור כבשים. לפני 30 שנה חיו בעיירה כ־200 תושבים, היום זהו ביתם של 27 פנסיונרים בלבד. מסלול הליכה מצוין מביא את המטיילים עד לנקודות הקינון של ציפורי הפאפין החמודות.
בעיירה יש אגם טבעי קטנטן עם סירות וגן שעשועים קטן – הילדים לא צריכים יותר מזה. העברנו שם שעה מהנה והמשכנו במסלול ההליכה. בדרך חזרה להוסטל שבו שהינו מתגוררת אישה מבוגרת וחביבה שמקדישה את כל זמנה לאמנות: פסלים מחומרים ממוחזרים, מיניאטורות של בעלי חיים ועוד, והכל מוצג בגינה שלה, שפתוחה למבקרים ללא תשלום. שווה ביקור.
Saksun. כפר שנראה כאילו יצא מתוך אגדה: בתי אבן קטנים עם גגות עשב ירוקים, מפלים אדירים הבוקעים מבין הסלעים ולגונה טבעית יפהפייה. גם הדרך היא חוויה. זהו כביש מפותל המשיק לנהר גועש, בין הרים סלעיים מכוסים ירק. לצד הדרך נמצא המפל הגדול ביותר באיי פארו – Fossá Waterfall. אפשר להכניס את שמו ב-Waze ולהגיע עם הכביש עד אליו.
Tórshavn. טורסהאבן היא אחת מערי הבירה הקטנות בעולם וללא ספק אחת המקסימות והמיוחדות שבהן. העיר העתיקה יפהפייה, ועדיין יש בה בתים עתיקים מאבן עם גגות עשב ירוקים. באזור הנמל יש שלל מסעדות, בתי קפה, חנויות בוטיק ומלונות בטווח מחירים בינוני ומעלה. במרכז העיר נמצא גם הקניון היחיד של איי פארו, מרכז סים, ובו חנויות צעצועים, סופרמרקט גדול, חנויות בגדים ועוד. העברנו בטורסהאבן שני לילות. מזג האוויר לא האיר לנו פנים והשמש בקושי יצאה, אבל מחלון הדירה שלנו הצלחנו לראות את האוקיינוס ואת האיים הסמוכים, ובחצר השכנה רעו בנחת ארבע כבשים.
Tjørnuvík. כפר קטן ומיוחד שבכניסה אליו חוף רחב ידיים מכוסה חול שחור. בקיץ תוכלו ליהנות מאירוח כפרי של אחד התושבים שפותח את ביתו ומגיש (תמורת תשלום) ופל בלגי עם קרם שמנת וריבה לצד כוס קפה או תה חם. הכפר שווה ביקור, אבל כדאי לוודא קודם שמזג האוויר נאה ובהיר.
האי Sandoy. אחרי שהות ממושכת באיים הצפוניים התחלנו להדרים לכיוון האיים המרוחקים יותר. אל Sandoy אפשר להגיע במעבורת עם המכונית, וההפלגה נמשכת כ-45 דקות. באי מתגוררים כ-1,500 תושבים בארבעה מקומות יישוב. בשלושת הלילות הבאים ישנו בעיירה Skálavík, שבה נמצאים המלון היחיד באי, מסעדה אחת, בית קפה וכמה בתים להשכרה.
אז מה עשינו שם ארבעה ימים? לא הרבה, אבל המון! נסענו על כל חתיכת אספלט באי, אכלנו ופל בלגי בבית הקפה החמוד, קפצנו על טרמפולינות בחצרות של אנשים, רדפנו אחרי סוסים, אווזים ותרנגולות, וצילמנו הרבה תמונות פולארויד.
ליד הבית ששכרנו עובר נחל קטן. תום ולני ניסו לדוג במשך שעות ולא הצליחו. בוקר אחד שוטטתי בחוף וראיתי מבנה קטן שנראה כמו נקודת מפגש. בפנים ישבו חמישה גברים שהופתעו מאוד לראות תיירת באי. כשסיפרתי להם שהילדים שלי מנסים לדוג כבר יומיים הציע אחד מהם, אוסקר שמו, לקחת אותנו לסיבוב דיג על הסירה שלו. הילדים יצאו עם שלל נאה של דגים.
האי Suðuroy. לדרומי שבאיי פארו בקושי מגיעים תיירים. כדי להגיע אליו היינו צריכים לחזור לטורסהאבן ולקחת משם את המעבורת הגדולה ביותר של האיים, "סמירל", שיכולה להוביל אפילו משאיות וטרקטורים ענקיים. על הסיפון יש מסעדה שמגישה המבורגרים, צ'יפס וסלטים, כמה קיוסקים ופינת שעשועים לילדים עם בריכת כדורים וסרטים מצוירים. ההפלגה נמשכת כשעתיים, ובדרך חולפים על פני שני איים קטנים: Lítla Dímun, שאינו מיושב כלל, ו-Stóra Dímun, שמתגוררות בו שתי משפחות בלבד. אחרי שלושה ימים באי Suðuroy אני יכולה לומר שהביקור בו אינו חובה. מוטב להתמקד באיים האחרים.
Mykines (אי הפאפינים). זהו אחד המקומות המתוירים ביותר באיי פארו – בעיקר בזכות ציפורי הפאפין. לפני 60 שנה גרו בו כ-200 איש, היום חיים בו בקושי עשרה. השכנה שלנו, אישה בת 69, היא האחרונה שנולדה פיזית על האי. באי יש רק שני בתים להשכרה והוסטל עם 12 מיטות. אין גם חנויות או מסעדות, רק בית קפה קטן שמגיש בעיקר חטיפים, שתייה חמה – ומרק דגים.
לאי הפאפינים ניתן להגיע רק בסירה קטנה, שיוצאת פעמיים ביום, או במסוק, שמגיע שלוש פעמים בשבוע. כשירדנו מהסירה הצטרכנו לטפס עם כל הציוד כ־200 מדרגות עד לכפר הקטנטן.
לא פשוט לתכנן כזה טיול. גם לא פשוט לעמוד בתוכנית עם תנאי מזג האוויר ההפכפכים. אבל כשעמדנו על ההר התלול שבמרכז האי, בלב שמורת הפאפינים, מול הטבע העוצמתי והירוק המוקף מים, זה היה שווה הכל.
הדוור המעופף של איי פארו
לאורך הטיול קיוויתי שנטוס במסוק המקומי. כרטיסי טיסה ניתן לרכוש יומיים לפני ההמראה בלבד. למזלנו היו חמישה כרטיסים זמינים, אז קניתי בלי לחשוב פעמיים (כ-240 שקל לשני מבוגרים, הילדים בחינם), והודעתי לטל שאנחנו עומדים לטוס במסוק מ-Mykines לטורסהאבן.
בבוקר הטיסה ראינו מחלון החדר אנשים מתחילים ללכת לכיוון המנחת, אז הלכנו גם אנחנו. כעבור עשר דקות הגיח המסוק מהשמיים, נחת, ולקח אותנו לטיסה מטורפת בין האיים. באמצע הטיסה הטייס התנצל והודיע שאנחנו צריכים לעצור לרגע על אי שגר בו רק זוג אחד כדי להעביר להם דואר, כי אין דרך אחרת. נחתנו באי הקטן, הבעל בא לקחת את שקית הדואר, והמראנו חזרה. במהלך הטיסה זכינו לראות חלק גדול מהאיים – וזה היה גדול מהחיים!
הכותבת היא בעלת הבלוג offroadsliving.co.il
לפנייה לכתב/ת 
