לחרוש את מרוקו עם מצלמה
משוק האוכל של מרקש, דרך הסמטאות הכחולות בשפשוואן ועד לדיונות שומטות הלסת במדבר סהרה – אורטל צבר הובילה חבורת צלמים במסע מרתק במדינה הצפון אפריקנית, וכן, זה הצטלם טוב כמו שזה נשמע
מרוקו היא ארץ מלאת קסם, רכבת הרים אקזוטית וגדושת ניגודים – קדמה ושפע מול דלות, גנים וארמונות מול בתי בוץ וחיי מדבר פשוטים. הובלתי חבורה של 11 צלמים חברים למסע במדינה, ששוכנת בקצה הצפון-מערבי של אפריקה. מהר מאוד התברר שכל מה ששמענו וקראנו על מרוקו לא דמה למציאות שפגשנו, ושריגשה אותנו במשך 11 ימים.
טיולים נוספים בעולם
מהאינסטגרם אל קצה העולם: טיול באיי פארו
השיבה לצ'ילה או שוב אני בסוף העולם
מסע אל ההיסטוריה העשירה של מלטה
הגענו לשדה התעופה מלאי התלהבות, אך גם קצת חוששים מפני הלא נודע. לאחר המתנה ארוכה לאישור הוויזות חיכו לנו בחוץ שוטרים ידידותיים שהובילו אותנו אל המדריכים שלנו, שחיכו במיניבוס. את המסע בן 2,000 הקילומטרים התחלנו בעיר האדומה מרקש השוכנת למרגלות הרי האטלס, עיר שקל להתאהב בה דווקא בגלל אופיה הבלתי צפוי והתזזיתי.
מיד כשירדנו מהמיניבוס בדרכנו למלון חשנו את הקצב המטורף וחסר המנוח של העיר. פילסנו את דרכנו בתוך סמטאות צרות בין עשרות הולכי רגל, רוכבי אופניים, חמורים, עגלות עם סוסים, מכוניות ואופנועים. מיד נשאבנו אל האווירה המבולגנת של העיר ללא הפסקה.
במרקש מתגוררים כ-930 אלף בני אדם (נכון לשנת 2014), והיא מחולקת לעיר החדשה ולעיר העתיקה. לעיר החדשה יש שדרות רחבות, בניינים מודרניים, מרכזי קניות ומראה מערבי לכל דבר, שאף זיכה אותה בכינוי "פריז של מרוקו". העיר העתיקה (המדינה) היא כבר סיפור אחר, והתושבים שמתגוררים בה חיים בצפיפות רבה. בעיר העתיקה נמצא כמובן גם השוק של מרקש, שמתפרש על פני עשרות סמטאות וכולל שפע של חנויות קטנות לממכר דברי אוכל ותבלינים, בדים, מוצרי עור, קרמיקה, תכשיטים ועוד.
העיר העתיקה מחולקת לרבעים שונים. בעבר שלטה בכל רובע גילדה אחרת, שהכתיבה את הכללים ואת סוג משלח היד של חבריה. עד היום השוק מתנהל לפי חלוקה חוקית וכלכלית ברורה: במרכז נמצא שוק הבדים, המכונה גם "שוק האדונים" ונחשב לשוק הסוחרים המכובדים; לצידו שוק הבשמים, ובמרחק מה משם נמצאים שוקי חרשי הנחושת והמסגרים ושוקי הצבעים והבורסקאים.
הופתענו לראות כיצד העבודה המסורתית של בעלי המלאכה השתמרה עד היום. בין הסמטאות פגשנו בעלי מלאכה ואומנים שכבר לא פוגשים כל כך במקומותינו, כגון צובעי ומעבדי עורות, אורגי בדים, רקעי נחושת, כדרים ועוד.
ריאד, המלון שבו שהינו, שוכן במרכזה של המדינה, סמוך לכיכר הידועה ג'אמע אל-פנא. המלון בעל שבעת החדרים מקושט בעיטורי אמנות מרוקניים, ומגיש אוכל ביתי מסורתי וטעים. לאחר ששתינו את התה המרוקני המתוק שנמזג לנו כמיטב המסורת, שמנו פעמינו לכיכר שהמשמעות המילולית של שמה היא "כיכר האבודים", בגלל ההוצאות להורג שהתקיימו בה בעבר.
תושבי מרקש התגלו כחמי מזג, ולא תמיד אהבו זאת כשהנפנו מולם מצלמות עם עדשות גדולות. חלקם ביקשו תשלום על הצילום, וחלקם פשוט התנגדו שנצלם אותם ונופפו מולנו אצבעות מאיימות. ממרקש המשכנו צפונה לעיירה הכחולה שפשוואן. בדרך עברנו בין עיירות קטנות וקסומות ופגשנו, בין היתר, רועי צאן וכובסות שמנקות את בגדיהן בנהר.
בעונה שבה טיילנו, בין החורף לקיץ, הטבע מתהדר בשלל צבעים וכולל מרבדים ירוקים ופריחות של לבנדר, חרדל, פרגים ועוד. חגיגה לעיניים. לא יכולנו להסיט את מבטינו מהנופים המדהימים בדרכים, שהשתנו באופן תדיר. לעיתים נדמה היה לנו שאנחנו בארץ אחרת, ולא במרוקו שאותה חשבנו לפני כן למדברית וצחיחה.
שפשוואן, שזכתה לכינוי "גן העדן על ההר", נמצאת בין הרי הריף של מרוקו, ושמה ניתן לה על שם צורת ההרים ממול, שדומים לקרני עז. הסתובבנו כשיכורים בין הסמטאות הכחולות של העיר, שבה ארכיטקטורה אנדלוסית מתמזגת עם מסגדים ומינרטים מתומנים. הסתובבנו בכיכר המרכזית ובאזור השוק והלכנו לאיבוד בסמטאות בין הבתים הלבנים עם הגגות האדומים.
ממשיכים לעיר עתיקה נוספת
העיר פס (Fes), השנייה בגודלה במרוקו, היא אחת הערים המרתקות במדינה ונחשבת למרכז דתי, רוחני ותרבותי. פס היא העתיקה מבין ארבע הערים המלכותיות של מרוקו – מרקש, מקנס ורבאט הן שלוש האחרות – והיא משלבת בין ישן לחדש. לצד המסגדים המפוארים והמדרסות (בתי ספר) המעוטרות התפתחה בעיר גם תרבות חומרית נפלאה של אומנות, עם גילדות מקצועיות של קדרים, מעבדי עורות ומעבדי עץ, מפרזלים, יוצרי אריחי קרמיקה, אורגי שטיחים ועוד.
העיר העתיקה, שאסורה לכניסת כלי רכב מלבד חמורים, כוללת לא פחות מ-9,400 רחובות וסמטאות מלאים בחנויות ובבתי מלאכה. הסתובבנו בין הסמטאות המפותלות של השוק, ביקרנו בשוק התבלינים, בשוק הנגרים, בשוק הנחושת והקדרים, בשוק העורות ועוד.
ביקרנו במפעל לצביעת עורות שמשתמש בשיטות עבודה מסורתיות שלא השתנו במשך שנים רבות. החוויה הייתה "ריחנית" במקצת, אך נענע שקיבלנו הקלה על עוצמת הריח. בתוך הבורות יוצקים תמיסות צבע חריפות, ואת העורות טובלים שוב ושוב בתוך אותם בורות עד לקבלת הגוון הרצוי. בסיום הצביעה והייבוש מעמיסים את העורות על חמורים ומעבירים אותם לסוחרים שמשווקים אותם.
שכונת היהודים
היהודים בפס, שרבים מהם הגיעו לעיר בעקבות גירוש ספרד במאה ה-15, התגוררו ברובע משלהם שנקרא מלאח (כך נקראים רובעי היהודים בערים שונות במרוקו). לפי אחת הסברות, מקורו של השם מלאח הוא במילה מלח, ובכך שהרובע הוקם על שוק מלח ששכן במקום. לפי סברה אחרת, היהודים עסקו בשימור ראשיהם הערופים של אויבי המלך בעזרת מלח כדי להציג אותם לראווה על חומות העיר. כך או כך, היהודים היו בני חסות במרוקו, והמלך נתן להם הגנה תמורת שירותים שסיפקו לו, בעיקר בתחום הכלכלה והכספים. כיום כבר לא מתגוררים יהודים במלאח, אך יש שם שני בתי כנסת, ובאחד מהם אפשר עדיין להתפלל.
התחנה הבאה: המדבר
מפס המשכנו בנסיעה ארוכה אל מדבר סהרה, המדבר החם הגדול בעולם שמשתרע על שטח של 9.2 מיליון קמ"ר. בדרכנו עברנו בעיירה מקסימה בשם איפראן, שנחשבת לשווייץ של מרוקו, עיר קיט מושלגת בעונה זו של השנה בגובה 1,650 מטרים. משם חצינו את הרי האטלס כשמסביבנו נופים מגוונים ומשתנים של יערות ומרבדים ירוקים. הנוף בדרכים הפך בהדרגה לצחיח ומדברי, והטמפרטורה הקרירה של הבוקר התחלפה במזג אוויר מדברי חמים.
עברנו דרך עיירות מדבריות ומחנות צבא וחצינו את העיירה ארפוד, הידועה כשער של הסהרה. ארפוד הוקמה על ידי הצרפתים ב-1917 על פי תכנון של רחובות ניצבים, ובהם בתים הבנויים חומר וקש. הצבע האדמדם של בתי העיר מוסיף לה נופך מיוחד, במיוחד בשקיעות האדומות-כתומות. תיירים רבים לנים בה כבסיס יציאה לדיונות, אולם אנחנו בחרנו להמשיך אל מרזוגה השוכנת כ-60 קילומטרים מזרחית לארפוד, ממש למרגלות הדיונות.
בשעת ערב הגענו למלון הבנוי כמו סוג של ארמון באמצע המדבר, ושחדריו היפים ורחבי הידיים, המיטות הענקיות שבו ומרפסות הגג שפונות לעבר הדיונות נראו כלקוחים מסיפורי "אלף לילה ולילה". השכמנו קום בשעה 4:00 לפנות בוקר, ובפתח המלון המתינו לנו בחושך מוחלט הגמלים והרועים המובילים אותם – מצאצאי הברברים שמתפרנסים מהובלת שיירות. בהתרגשות גדולה טיפסנו על הגמלים ויצאנו לעבר הדיונה הגדולה.
רכבנו במשך 40 דקות עד שהגענו לפסגת הדיונה, שם התגלה לעינינו מראה מרהיב של נוף דיונות. באור ראשון ובגוונים המשתנים מרגע לרגע, כשברקע שיירות גמלים, המצלמות לא פסקו מלתקתק ולתעד את המראות הקסומים שכל כך חיכינו להם. בערב חזרנו לסבב צילומים נוסף בשקיעה - מראה מרהיב לא פחות.
הקסבה היפה בעולם
איית בן חדו הוא כפר מבוצר שממוקם ליד אפיק נחל וארזאזאת, לאורך נתיב השיירות העתיק בין הסהרה לבין העיר מרקש וחופי האוקיינוס האטלנטי. לבו של הכפר שוכן במעלה גבעה מבוצרת שעליה בתי אדמה בנויים בצפיפות, והוא מוקף בחומות גבוהות שבפינותיהן מגדלי שמירה. רובע זה מכונה לעיתים גם בכינוי קסבה.
רוב תושבי הכפר הם צאצאים של ברברים שהחליפו את חיי הנוודות במגורי קבע. הוא שימש תפאורה לסרטים רבים, בהם "לורנס איש ערב", "יהלום הנילוס", "ישו מנצרת", "הפיתוי האחרון של ישו", "גלדיאטור" ו"אלכסנדר". איית בן חדו הוכרז בשנת 1987 כאתר מורשת עולמית, בשל היותו דוגמה מצוינת לאדריכלות הסהרה המוקדמת ולאדריכלות בדרום מרוקו.
הגענו בשעת בין ערביים לנמל הדיג ולשוק הדייגים השוקק. שחפים התעופפו סביבנו מכל עבר, והרגשנו כמו בסרט "הציפורים" של היצ'קוק. הדייגים מכרו את מרכולתם בשוק הדייגים, וחלקם אף צלו אותם על הגריל. מעבר לנמל יש שוק בדים ומוצרי עור וחנויות שונות לתיירים ולתושבי המקום.
המסע המופלא למרוקו השאיר בנו רשמים עזים, ומעבר לחוויה החזקה של המפגש עם הארץ הנפלאה ועם תושביה נרקמו יחסים חמים בין החברים בקבוצה, ומאז הפכנו ל"משפחה המרוקאית". כולנו נשבענו לחזור לשם שוב.
אורטל צבר היא צלמת טבע וסביבה, אתם מוזמנים לבקר באתר שלה ולהתרשם מתמונות נוספות או ליצור קשר במייל .
לפנייה לכתב/ת 
