במערב מונגוליה, באזור חיותם של המונגולים הקזאחים, נערך פעם בשנה אירוע חגיגי שבו מתכנסים ציידים ומתחרים זה עם זה למי יש עיט ממושמע, מהיר וקטלני יותר. ספי בן יוסף היה שם בין השופטים והארנבות, וחזר עם אלבום מסע מרתק
הצייד והעיט שלו ניצבים בתקופת האימונים הקיצית בנקודות תצפית גבוהות בהרים, וברגע שאחד משניהם מזהה טרף אפשרי, הצייד ישחרר את העיט מזרועו כדי שהדורס לא ישכח את "תלמודו" ויחזור אל מיומנויות התקיפה שלו מעונת הציד הקודמת.(צילום: ספי בן יוסף)
לעיט הסלעים החליפו את השם וקוראים לו עיט זהוב – כמו באנגלית, Golden Eagle – ומכאן ואילך הוא הפך בכל ארצות המערב לעוף שמור ומוגן, שצפרים מתגנבים אל צוקי הקינון שלו עם מצלמות, וחוזרים הביתה עם התרגשות ועם צילומים של היפיוף. אם יש להם מזל – אז גם עם צילום שבו הוא מאכיל את הגוזלים העצבניים שלו.
אי שם בעלומיי הייתי משתלשל גם אני באמצעות חבל, אל קינים של עיטים גדולים בארצנו הקטנטונת, כדי לחמוס גוזלים מקיניהם להרף עין, שבו הם היו עוברים בדיקות וטיבוע אצל חברי, יוסי לשם, מי שכיום הוא פרופסור ומומחה-על לענייני עופות דורסים.
לו היו דורשים ממני כיום לעשות כדבר הזה, ואף הייתי נענה, הרי שאולי הייתי מצליח לקבל תעודת גנב מונגולי או קזאח מהרי אלטאי; שהם-הם אדוני העיטים האלה, שבוזזים את גוזליהם מן הקינים שבצוקים – ולא רק להרף עין של "טיפול מדעי" – ומגדלים אותם כאם רחומה את ילדיה.
עד שיתבגרו ויפרשו כנף יאמנו אותם לעוט על טרף, לרסק את עמוד שדרתו ולהביאו אל בעליהם - הצייד המונגולי או הקזאח מהרי אלטאי - כדי לקבל מנת בשר חי ונוטף מידיהם, בתמורה למלקוח עטור הפרווה: שועל, זאבון, ארנבת, מרמיטה או גור זאב מתבגר.
יחסי הצייד והעיט הופכים ברבות הזמן לקשר חם, מכמיר לב. העיט מבלה עם בני המשפחה באוהל ואוכל איתם. הוא גם זוכה למרק בשר, לא כשיירים אלא בהגשה מיוחדת מתוך הכלי הפרטי שלו. אכן קשים חיי הציפור.(צילום: ספי בן יוסף)
והנה תיארתי במעט מילים את מעגל חייו של הצייד ממערב מונגוליה: חומס קינים באביב המוקדם, מאלף גוזלי עיטים גנובים במשך כשלוש שנים, צד באמצעותם חיות פרווה עם בוא החורף, ומראשית הקיץ ועד סופו נח מהציד ומאמן את העיט שלו.
כשהעיט ובעליו יוצאים למסע משותף, ובמקרה הזה הם יוצאים אל חג העיט - מהלך ארבעה ימי רכיבה - ראשו של העיט מכוסה בדרך כלל בכובע, כדי שלא יראה את המתרחש, את הסביבה הלא מוכרת ואת מה שלא יהיה שהוא לא צריך לראות. כך לא יבואו לו רעיונות בראש הציפור שלו. עם שהצמד פוגש בזרים בדרך, כמונו למשל, מיד הצייד מסיר את כיסוי הראש והעיניים של הדורס שלו ומציגו לראווה בגאווה, ולפי מבע הפנים – גם בהרבה אהבה. (צילום: ספי בן יוסף)
(צילום: ספי בן יוסף)
איני יודע במדויק מתי התחיל המנהג שהפך למסורת ומעוטר בפסטיבל ססגוני – "פסטיבל העיט הזהוב". כל ימות השלטון הסטליניסטי המדכא במונגוליה (1992-1924) נמנע מן המונגולים לקיים כל אירוע פומבי הקשור למורשת הלאומית-עממית-תרבותית שלהם, ואפילו לנדוד נאסר על עם הנוודים הזה.
התמזל מזלי לפני שנים רבות ונודע לי שבמערב מונגוליה, באזור חיותם של המונגולים הקזאחים, עומד להתקיים חג העיט (לא פסטיבל...). רצתי לשם כמו משוגע עם חבורה קטנה של מוטרפים כמותי. השלג הראשון נפל עלינו בעודנו חוצים את ערבותיה האינסופיות של הארץ, כמעט וקפאנו מהקור ולנגד עינינו הפכו נחלים זורמים לנתיבי קרח.
הדרך אל חג העיט, חוצה את מונגוליה מקצה לקצה ומימי שמש בהירים אל ימי שלג מצמיתים (צילום: ספי בן יוסף)
(צילום: ספי בן יוסף)
היות שלא סיפור המסע ההוא מסופר כאן, נחסוך את תיאור המגורים אצל מגדל ומאלף עיטים, את היציאה איתו – רכובים על סוסים – לאימוני העיט שלו (וליתר דיוק, עיטה ענקית, שמוטת כנפיה כמעט 3 מטרים), את מגוריה של העיטה הזו באוהלו של מגדלה וכיצד הייתה מקבלת מדי ערב מרק בשר להנאתה, ועוד ועוד מעשיות מלאות "מיץ".
כל אלה אכן סיפורים נפלאים, אלא שאנו כאן במעשה החג הגדול של הציידים על ספו של החורף: מצעד הראווה והצגת העיטים, התחרות בין הציידים לבין עצמם – העיט של מי ממושמע יותר, מהיר יותר, מדויק יותר וקטלני יותר.
קבוצת ציידים ועיטיהם מגיעה אל אזור הפסטיבל ברכיבה, בערך ארבעה ימים אחרי שעזבו את אוהליהם, אי שם בהרי אלטאי, עם העיטים על זרועם. (צילום: ספי בן יוסף)
השלב הראשון של החג, תוך כדי התכנסות איטית של המשתתפים בו (הם מגיעים ממרחקים עצומים וברכיבה), הוא הצגת העיטים בפני חבר השופטים. יש שעושים זאת בעמידה טקסית מול הטריבונל ויש שרוכבים בפניו, עם העיט שניצב על זרוע הרוכב. (צילום: ספי בן יוסף)
(צילום: ספי בן יוסף)
הטריבונל, ובעברית של חג "חבר השופטים". כאן בודק אחד השופטים את הטרנזיסטור שמיועד להינתן כפרס לבעלי העיט המצטיין.(צילום: ספי בן יוסף)
התחרות מתחילה בשלב הצגת העיט כמי שעבר אילוף כזה, שלקריאת בעליו יחזור אליו אחרי ששוטט בשמים כדי למלא את משימות התקיפה והציד שלו. כאן, לראשונה מאז שיצאו יחדיו מהמאהל, משחרר הצייד את העיט ומאפשר לו להמריא אל על בחופשיות. (צילום: ספי בן יוסף)
(צילום: ספי בן יוסף)
בה בעת שהצייד המתחרה טורח עם העיט שלו להצטיין כדי לזכות בתהילה, יושבים הציידים המתחרים מול עיטיהם מכוסי העיניים, עוסקים במתן הערות מרושעות ובהעברת ביקורת על כישלונותיו האפשריים של העיט המרחף מעל המקום, כמו גם ביכולותיהם היוצאות דופן, כמובן, של העיטים שלהם.(צילום: ספי בן יוסף)
(צילום: ספי בן יוסף)
השלב הקריטי בהוכחת הקשר האמיתי של העיט אל הצייד הוא ביכולתו ובנכונותו לחזור לקריאת בעליו מן הרקיע החופשי אל זרועו המושטת, ולא זו בלבד, אלא להתייצב על הזרוע תוך כדי שהצייד דוהר על סוסו. כאן נראים שלבים בהתקדמות הדורס הענק הזה אל הפרש (ולמען הגילוי הנאות: לא צילמתי את הכישלונות).(צילום: ספי בן יוסף)
(צילום: ספי בן יוסף)
(צילום: ספי בן יוסף)
(צילום: ספי בן יוסף)
(צילום: ספי בן יוסף)
משתם הפרק הזה, יש להראות לשופטים שהעיט לא רק חוזר אלא גם יודע לתקוף כמו שצריך. כדי לעבור את הפרק הזה, מצטייד הצייד בפוחלץ של בעל חיים. זו יכולה להיות כל אחת מחיות הציד שהעיט מאומן להרוג: ארנב, שועל וכיוצא בזה. הפוחלץ נקשר לחוט ארוך ונגרר על הקרקע מאחורי הסוס, שעליו רוכב הצייד ומושך איתו את פוחלץ הפתיון. תפקיד העיט במרומים הוא לזהות את תנועת הפתיון – תכונה שבטבע החופשי היא זו ש"מפעילה" את אינסטינקט התקיפה – ומיד לעוט על חיית הדמה וללוכדה בטפריו תוך כדי "מנוסתה".(צילום: ספי בן יוסף)
העיט אכן מזהה את הקורבן המדומה, ועט עליו תוך שהוא מכוון את מעופו אל "חיה" נמלטת, ובסופו של דבר לוכד את הפוחלץ בטפריו. (צילום: ספי בן יוסף)
(צילום: ספי בן יוסף)
(צילום: ספי בן יוסף)
ברגע שהצייד מכסה את ראשו ועיניו של העיט, מלאכת חילוץ הפתיון הופכת לאפשרית, ואז העיט מוצב מחדש על זרוע בעליו כדי להמתין להחלטת השופטים: באיזה מקום הוא מוצב ברשימת העיטים, ואם יזכה בפרס המיוחל – חיה אמיתית שאותה ילכוד, וממנה ישבע בלי לחלוק אותה עם בעליו הנודניק. (צילום: ספי בן יוסף)
העיט הזהוב עומד על טרפו, שאותו לכד במאמץ רב, וסומר באיום את נוצות עורפו הזהובות (זה מקור שמו), שחלילה לא יעז השופט המכובד ליטול ממנו את מה שלכד. השופט, שגם הוא שייך לחבורת הציידים, יודע שאם העיט יתפוס את זרועו, הוא ילפות אותה בטופרי הסכין שלו בעוצמה של 750 ק"ג, מה שיחורר אותה ויותיר אותו עם זרוע מרוסקת. לכן הוא מצויד בכפפת מגן עבה ורבת שכבות, כדי למנוע מעצמו צרה כזו.(צילום: ספי בן יוסף)
שועל צעיר וגור זאב מחכים באימה למותם בטופרי העיטים המנצחים. מעשה רשעות כזה לא היה עובר בשלום בשום חברה שרחקה זה דורות מציד. ועדיין כאן, בפינות המרוחקות של מונגוליה, תוספת החלבונים חיונית בימי החורף (45 מעלות צלזיוס מתחת לאפס הן הטמפרטורות של החורף בהרי אלטאי, כמו גם בערבות הפנימיות סחופות הרוח של לב מונגוליה). (צילום: ספי בן יוסף)
(צילום: ספי בן יוסף)
העיט המנצח זכה. כאן הצילום הוא של ארנבת הפרס, שלמרות צבע ההסוואה שלה על רקע השלג וזריזותה הטבעית, לא היה לה שום סיכוי מול העיט הזהוב. עובדה, בתמונה האחרונה היא כבר בטפריו, וכיצד הוא משסע אותה במקורו המאונקל לא תראו כאן - כי לא עמד בי ליבי לצלם.(צילום: ספי בן יוסף)
(צילום: ספי בן יוסף)
(צילום: ספי בן יוסף)
הפרס למנצחים חולק בדרך המופלאה: גור זאבים ושועל חיים, שנידונו להיקרע לגזרים בטפרי העיטים המנצחים, ורדיו טרנזיסטור ישן לבעליהם. וכדרך ששמועה על חגיגה מלאת צבע ורגש עושה את דרכה כיום אל כל קצווי תבל - אומנם לא נמצאים מבקרים זרים רבים מדי בחגם של הציידים, אבל החג הפך לפסטיבל, ואם פסטיבל אז גם מעטפת מנהלתית של מנהלים ומארגנים ומתווכים. יש מי שמוכר סדקית ומזון, ונמצא מי שפותח דוכן לשתייה, ומונגוליה צהלה ושמחה.
סיפור הפסטיבל הזה הוא סיפור של תמונות, והריהו לפניכם. נכון, אומנם הצילומים הם מיותר מאשר בפסטיבל אחד, אבל מה זה משנה? הציידים אותם ציידים, העיטים אותם עיטים, מונגוליה אותה מונגוליה, בשלג או באור השמש. מי שמתחלפים אלה רק חיות הפרס המשוסעות בסוף החגיגה.
ספי בן יוסף מוליך מסעות מיוחדים במקומות יוצאי דופן בעולם. לפרטים נוספים - הקליקו
המסע אל ארץ הקוברה
לפנייה לכתב/ת 
