"להיכנע אם קשה? זה פשוט לא חינוכי"
שני צוותי מירוץ ישראלים השתתפו בראלי ברסלאו המפרך, גרמו למיני סנסציה כשהובילו את המירוץ בתחילה, והביאו כבוד למרות אין ספור תקלות בדרך. ניר בן זקן היה שם כדי להביא את קולות האכזבה ומראות השמחה וגם תובנות - אף פעם לא מוותרים אם אפשר להמשיך
ניצחון של רז הימן והלל סגל במירוצי שטח מהקשוחים באירופה, הפך כבר לעניין כמעט-טריוויאלי. אבל האמת היא, שאין בכך שום דבר שגרתי. חוק הספורט המוטורי האבסורדי בישראל, על החקיקה הנדרשת לו שארכה שנים והעסיקה בעיקר פקידים עם משכורות עתק ובירוקרטיה מגוחכת, הנחית מעשית גזר דין מוות על ענף ספורט מהפופולריים ביותר בכל מדינה אחרת בעולם. והוא האשם הבלעדי בצורך של הימן וסגל ושל עמיתיהם - לחצות ימים ויבשות כדי לעסוק בו. הכנסו לסיקור המירוץ:
אם לוקחים בחשבון את הפארסה הנקראת ספורט מוטורי בישראל, במסגרתה אין אפילו אפשרויות אימון ראויות, הצלחתם של השניים בשנים האחרונות, עם עוד ועוד השגים, גביעים והכרה בין לאומית היא לא פחות מפנומנאלית.
עוד מהראלי:
- הישג מרשים: מקום שני ושלישי לישראלים בראלי פולין
הימן וסגל הפכו למגדלור המראה את הדרך, סוחפים אחריהם מתחרים מקומיים כמעט בכל אחד מהמרוצים בהם השתתפו בעבר. הפעם היו אלה אביב קדשאי ויזהר ערמוני. הראשון הוא אחד השמות המוכרים, הוותיקים והמצליחים בזירה המקומית. ראשון להשתתף בראלי דקאר המפורסם על אופנוע (1996), ראשון להשתתף בו עם מכונית (1999) ולקחת חלק פחות או יותר בכל סצינה ספורט מוטורית בישראל ב-30 שנים האחרונות. השני הוא ישראלי החי בארה"ב עם חיבה עזה בת מספר שנים למרוצי שטח. השניים חברו יחדיו בדקאר של 2009 והתחרו בו גם ב-2011, אבל בשני המקרים לא סיימו עקב תקלות טכניות. הפעם, עם רכב המירוץ "דזרט ווריר" שעבר השבחה מקיפה, הם האמינו שניתן יהיה להביא לידי ביטוי את יכולתם כצוות.
קדשאי את ערמוני אף הובילו את המירוץ בחלקו השני של המירוץ, אך נאלצו להכנע בקרב על ההובלה מול פרנק וסטפן סטנסקי הגרמנים במרצדס G. לבסוף סיימו במקום השני, הקדימו את הימן וסגל הפייבוריטים, זכו להמון הערכה והוכיחו כי הם ראויים להמצא בחוד החנית.
כ-140 מתחרים בקטגוריות שונות - אופנועים, טרקטורנים, רכבי שטח ומשאיות - הגיעו בעיקר מהיבשת הישנה, מצוידים במכוניות מוכנות לדוגמה (למשל צמד בוולר נמסיס, מיצובישי פאג'רו T1 ואינסוף מרצדס G), בשלושה מכונאים לפחות לכל צוות, במשאיות סיוע עם נגררים לנשיאת רכבי המירוץ בקטעי הקישור הארוכים וקרוואנים מפוארים ללינה. לעיניים ישראליות נראה המחזה הזה מעט סוריאליסטי. ככה זה כשהמשלחת שלך מעמידה אוהל במקום קראוון משוכלל, שני וואנים ושני אנשי סיוע (מעוז וילדר ויונתן לוינסון).
אירופאים שלא הכירו את הימן וסגל המצליחים, הופתעו גם מהעובדה ששני הצוותים הישראלים תפסו את ההובלה בתחילת המירוץ, ולא נכנעו לקשיים ותקלות טכניות קשות. אגב, הישראלים היו המתחרים היחידים ששטפו את המכוניות המירוץ בסיום קטעי הדירוג ותיקנו את התקלות בלילה. שימו לב, המתחרים עצמם, נהגים ונווטים. הם עשו זאת כשהמתחרים שלהם צנחו לשינה עמוקה וארוכה כהכנה ליום המירוץ הבא, מניחים לאנשי צוות הסיוע ללכלך את הידיים ולצנוח לשק השינה לפנות בוקר.
בחזרה להימן וסגל. נראה שהתערבות שמיימית כלשהי ניסתה לבדוק את רף השבירה של השניים, והעמידה אותם בשורת מבחני סיבולת; החל בתאונה עם משאית, דרך מנוע מקרטע שלגם מים במעבר נחל ועד נקודת השיא בה שבק מגדש הטורבו וחיסל את סיכויי הניצחון. אבל השניים הוכיחו כי הגבול הוא רק במכונה, רכב המירוץ שמלווה אותם בעשור האחרון ומכונה "הצוללת הצהובה". וגם אם המנוע עובד על שלושה צילינדרים מתוך שישה ומתחמם לטמפרטורת רתיחה, הם לא יוותרו וימשיכו בדרכם לקו הגמר. בנסיבות האלו, עצם ההגעה שלהם לסיום ולפודיום הוא הישג גדול עוד יותר מניצחון חלק.
הכתב היה אורח החברות פוינטר ו-3M
לפנייה לכתב/ת 
